תומכי לחימה: הכירו את האנשים שמאפשרים לצוותי הרפואה להגיע לעבודה בראש שקט

הם מגיעים לבתי החולים מוקדם בבוקר ועוזבים רק אחרי שאחרון הילדים נלקח הביתה עם הוריו. לאחר סגירת כלל מוסדות החינוך בישראל, המדריכים במשפחתונים לילדי עובדי בתי החולים הם למעשה המחנכים היחידים בישראל שממשיכים להיפגש עם ילדים פנים אל פנים. כעת הם מספרים ל’דבר’ כיצד ממשיכים לחנך בסביבה כמעט בלתי אפשרית.

מסגרת חינוכית לילדי העובדים של המרכז הרפואי פדה-פוריה. (צילום: אלון אלון הופנהיימר)

אין כניסה להורים

הרופאות, האחים, המזכירות ועובדי המעבדה מאיישים את בית חולים פוריה במתכונת אינטנסיבית במשמרות של 12 שעות עבודה, 12 שעות מנוחה. עבודת צוותי הרפואה כוללת בתוכה לחצים רבים לאורך כל השנה אך מגיפת הקורונה הביאה עמה לחץ כפול.

כולם מגיעים ממקומות שונים, יש יהודים וערבים, בני קיבוצים, מושבים וערים. למעשה, המשותף היחיד ביניהם הוא שההורים שלהם עובדים בבית החולים

כדי לאפשר לצוותים לבצע את עבודתם, החליטה הנהלת בית החולים לאפשר הפעלת משפחתונים בתוך בית החולים. "מדובר בקייטנה של ממש, שמנסה לקיים שגרה בתקופה של אי שגרה ואי וודאות", אומר יאן טיאר, מנהל הקייטנה מטעם המועצה האזורית עמק הירדן, שלקחה על עצמה בשיתוף פעולה עם תנועת דרור ישראל והנוער העובד והלומד, להפעיל את המשפחתון. "בשונה מקייטנה רגילה, לילדים אסור להיפגש מחוץ לקבוצות עם אף אחד מהילדים האחרים או המדריכים האחרים, כך שלמעשה כולם ‘תקועים’ יחד עד שהקורונה תסתיים".
דבר העובדים בארץ ישראל
כל בוקר אצלך במייל

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

בכל בוקר מגיעים לבית החולים המדריכים והחניכים, מודדים חום, ומתחלקים לקבוצות קטנות המונות שמונה ילדים בגילאי 4 עד 10, אותם מדריך צוות של 20 מדריכים בוגרי הנוער העובד והלומד, חיילי פרק משימה ומורות חיילות. "כולם מגיעים ממקומות שונים, יש יהודים וערבים, בני קיבוצים, מושבים וערים. למעשה, המשותף היחיד ביניהם הוא שההורים שלהם עובדים בבית החולים", מסביר טיאר.

מסגרת חינוכית לילדי העובדים של המרכז הרפואי פדה-פוריה. (צילום: אלון הופנהיימר)

"זה אתגר לא פשוט לעשות קייטנה בתוך כל כך הרבה מגבלות", מספר אלון הופנהיימר, רכז את ההדרכה של הילדים בגילאי 7 עד 9 במשפחתון. "כל יום בודקים כמה ילדים מגיעים, הכל מאוד מוקפד, הכניסה לבית החולים היא רק לאחר בדיקת חום. למדריכים, לרכזים, לילדים ולהורים עצמם אסור להיכנס למתחם הפעילות".

הופנהיימר וצוותו, אנשי חינוך בעלי נסיון רב שנים בתחום החינוך הבלתי פורמלי, עובדים בשבועות האחרונות על בניית מערכי פעילות חדשים לחלוטין שיתאמו את המצב החדש. "אנחנו משתדלים לעשות את כל הפעילויות שיש בקייצת של תנועת הנוער. המדריכים באו להיות דמויות חינוכיות עבור הילדים" הוא מספר.

כדוגמא מתאר הופנהיימר איך הצוות החינוכי בפוריה החליט לא לוותר על סיפור המסגרת, אך מכיוון שאי אפשר שהילדים יהיו אחד ליד השני את ההצגות הם מקרינים בסרטונים שהמדריכים מקרינים להם. "יצרנו מחדש את כל עניין הסיפור שמקיף את הקייצת. זהו מרכיב חשוב בלהעצים את החוויה החינוכית וההנאה מהפעילות. ביקשנו מחברים שלנו, שגם עוסקים בחינוך, לצלם סרטונים שמרכיבים הצגה וכל יום אנחנו מקרינים לילדים סרטון שהוא חלק מהסיפור שמלווה אותנו לאורך הקייטנה. סיפור המסגרת מצליח להוציא מהשגרה ויוצר עולם שהוא אחר משאר הדברים שקורים מסביב".

מגע אנושי

אחת השאלות שעולות בראש של כל מי שאי פעם היה עם ילדים קטנים, היא איך אפשר להעביר איתם איזשהי פעילות ללא מגע? ועל כך, יש למדריכים מספר תשובות מורכבות ומקוריות.

שי אבידן (באדיבות המצולם)

"ילדים בגן צריכים את המגע – כמה שלא תנסה, אי אפשר באמת לברוח מזה" מספר שי אבידן מרמת גן, שמתדנב במשפחתון בבית חולים שיבא. "אנחנו מנסים לייצר פה גישור או פשרה בין הצורך לשמור מרחק לצורך החינוכי של הילדים – יש פה גם עניין של הצבת גבולות וגם פשוט צורך בסיסי של ילד".

מאז שהפסיקו את הלימודים לפני שבועיים, אבידן, המסיים השנה את כיתה י"ב, רוכב כל בוקר על אופניו לבית חולים שיבא כדי להתנדב במשפחתון. להתנדבות הוא הגיע לאחר שפנה לעמותת לב אחד שמארגנת התנדבויות של מדריכים למשפחתונים בתי חולים ברחבי הארץ. "לא יכולתי פשוט לשבת בבית כשאני רואה את המצב של מערכת הבריאות והלחץ העצום שמוטל על הצוותים הרפואיים".

אבידן מספר שבעוד הילדים הגדולים מבינים את חומרת העניין ויודעים לשמור על מרחק, לילדים בגן קשה מאוד לשמור על משמעת של ריחוק. כשאבידן מקריא סיפור כל הילדים רצים לשבת לו על הכתפיים. "נדרשת כאן מידה של אלתור וגם גמישות בנהלים" אומר אבידן וצוחק. "מנסים לשמור על קבוצות קטנות ככל האפשר וכמובן כל הזמן לדאוג לניקיון מסביב, אבל זה גבולי. אנחנו המתנדבים כל הזמן מתעדכנים על ההנחיות החדשות, כל הזמן מחטאים את הידיים, ממש כל שעה".

גם בפורייה הופנהיימר מציין שיש קושי לשמור על מרחק מתמיד של שני מטר של כל אחד מכל אחד ולכן הצוות המדריך ממוגן עם כפפות ומסכות. "ההפרדה בין הקבוצות מוחלטת" הוא אומר. "עושים הכל כדי למנוע אפשרות שאם מישהו מאחת הקבוצות ידבק – אז בקבוצה אחרת תהיה הדבקה..זה לא נוח, טיפה מוזר – אבל אין ברירה".

הילדים מבינים הכל

במשפחתון של בית החולים אברבנל בבת ים, הילדים מעבירים את זמנם בשמיעת סיפורים ובצביעה. "מזג האוויר בדיוק השתפר עכשיו אז גם יוצאים לחצר" מספרת שרון מרלין, מורה בתכנית קרב ממזכרת בתיה שהחליטה להקדיש את החל"ת שלה להתנדבות במשפחתון.

שרון מרלין (באדיבות המצולמת)

"אצלנו הילדים מביאים אוכל מהבית, הילדה הכי קטנה אצלנו בת שלוש וחצי אז צריך להיות יצירתיים בבניית הפעילות", מרלין מסבירה. "הם כולם מבינים היטב את המצב שבגללו הם נוסעים עכשיו עם ההורים לעבודה כל בוקר. הם יודעים שההורים שלהם עושים דברים חשובים".

"ילדים שואלים הרבה שאלות ואנחנו מנסים להראות להם שאנחנו כאן בשבילם" מספר אבידן. "הילדים חכמים ומבינים מה קורה, אתמול ניגש אלי ילד בן ארבע והסביר לי את ההבדל בין חיידק לוירוס". לדבריו, אלו הם הרגעים בהם "אתה פשוט מבין את גודל העניין של מה שמתרחש פה מסביב, לפעמים זה באמת מכניס להלם".

"מאפשרים להורים מעט שפיות"

אחת הסיבות העיקריות שבגלל נסגרה מערכת החינוך היא בשביל שאנשים יכולו להיות מרוחקים אחד מהשני ככל האפשר, אך המדריכים, המודעים היטב לסכנה שהם מהווים לעצמם וגם לסביבתם, טוענים שהמחויבות למעשה חזקה יותר. "כשאני חוזרת הביתה דבר ראשון אני מחליפה בגדים ומתקלחת, כדי לשמור על עצמי ועל בני הבית" מספרת מרלין, שהגיע להתנדב בעקבות בתה שגם היא חיפשה מקום להתנדב בו. "מאוד הקפדנו להיות בתוך הבית בימים האחרונים ומאוד שמרנו על עצמנו. אבל כולם בתוך הבית מקבלים ותומכים בעשייה".

"התגובות של ההורים מאוד מרגשות. הם מספרים שהילדים חוזרים הביתה ולא מפסיקים לדבר על הקייטנה ורק רוצים לחזור" אומר הופנהיימר. "לדעתי הדברים האלו הם תוצאה של ההירתמות, ההשקעה והמסירות של המדריכים לילדים וזה שווה את זה". הופנהיימר חבר בתנועת דרור ישראל בצפון הארץ ומספר ששותפיו מודעים לסכנה אך תומכים בעבודתו. "הייתה אצלנו הבנה שמתגייסים לעניין ביחד – כלומר אם אני הולך לרכז את הקייטנה אז זה דבר שיכול לסכן את כולם. אני עושה את זה ביחד עם עוד שני חברים שלי".

"הוריי תומכים לחלוטין במה שאני עושה והם מבינים את הסכנה המסוימת שיש בדבר" אמר אבידן שמתכוון להתנדב עד סוף המשבר. "הכי משמעותי עבורי שאנחנו מאפשרים להורים מעט שפיות, מעט רוגע ומשהו להישען עליו, בתור בנאדם שהוא חלק מהחברה במדינת ישראל יכול כמובן לשבת בבית ולא לצאת בכלל כמו שהמדינה דורשת – אבל לכן כמו שצבא לא יכול להלחם ללא תומכי לחימה אז אני כאן התומך לחימה"

Leave a Reply

Name *
Email *
Website