תיק תקשורת: כדי להיטיב עם הצרכן הישראלי את בזק צריך להלאים או לשחרר

גם אחרי 12 שנה של נסיונות, במשרד התקשורת לא מצליחים להתמודד עם תופעת הרווחים העודפים של בזק. כאשר רוב תשומת הלב התקשורתית ממוקדת בזווית המשפטית של תיק 4000, הכסף ממשיך לזרום למקומות הלא נכונים. במשרד מסרבים להוריד את מחירי בזק, או אפילו להעניק לה את הזכות להוריד אותם וולנטרית. ה’שוק הסיטונאי’ המדובר הוא ההסדר התחרותי הכי בלתי תחרותי שקיים, כאשר רק פעולות בסגנון התביעות הייצוגיות שהגיש עו"ד שחר בן מאיר, תובעות מבזק לשלם בחזרה חלק קטן מהחשבון.

מיליארדים של רווחים עודפים, אז וגם היום

אין זה סוד שלבזק יש שליטה משמעותית בשוק התקשורת בישראל, ובייחוד, שיעור רווחיות יוצא דופן. שילוב יוצא דופן של "מכות רגולציה" ממשרד התקשורת, והסתבכויות בחשדות פליליים חמורים, הקשורים כולם להתנהלות הקבוצה בתקופת שליטתו של שאול אלוביץ’, מונעים מהחברה לחזור ולחלק סכומי עתק לבעלי המניות בטווח הנראה לעין. ביכולתו של משרד התקשורת לתקן חלק מהנזק, שלא נעשה רק בשל הפרות חוק, אלא גם בשל ציות לחוק. בינתיים, לא נצפית באופק מהפכה לכיוון קידום האינטרס הציבורי – שירותי תקשורת מתקדמים, בעלות סבירה, תוך הקפדה על איכות שירות זהה במרכז ובפריפריה.

תשתית בזק (צילום ארכיון: David King / ויקיפדיה).

בשנת 2008 התפרסם דו"ח ‘ועדת גרונאו’ בראשות פרופסור ראובן גרונאו, העוסק ברווחים העודפים של בזק. היתרון העצום של בזק על מתחרותיה – אז וגם היום, נבע מתנאי פתיחה בלתי שווים בעליל. לבזק יש ברשותה נכס אדיר – תעלות תקשורת חפורות בכל רחבי הארץ, וארונות סעף שכונתיים. רובם המוחלט נבנה בתקופה שבזק הייתה בבעלות ממשלתית. ביחס לרווחים העצומים שהעבירה בזק לידי בעלי המניות שלה מאז שנת 2005, ברור ששום חברת תקשורת פרטית איננה מסוגלת להתחרות בה באמת. ב-2016 כתב גד פרץ בגלובס, על בסיס הערכות של גרונאו, כי מדובר ב-16 מיליארד שקל מאז 2008. אפשר להתווכח על המספר, אבל בשנת 2019 הסכום המצטבר אפילו גבוה יותר.

האזיקים שלא הוסרו עד היום

כדי לפתח תחרות, בזק חויבה לשאת סט מיוחד של אזיקים, שנקרא "הפרדה מבנית", שמחייב אותה להקים חברת בת נפרדת כמעט לכל תחום פעילות. עוד ב-2008 הועלו על נס הסדרי "השוק הסיטונאי" כפתרון למצב, במקום אותה הפרדה. היום, ב-2019, האזיקים של בזק עוד קיימים, השוק הסיטונאי לא מספק את הסחורה, על אף שיש בו פעילות רבה וגם יוצר בעיות חדשות.

ביטול ההפרדה המבנית היה מאפשר לבזק להתייעל, וגם להוריד מחירים לציבור. במשרד התקשורת חוששים שמהלך כזה ימוטט את המתחרות של בזק, אבל גם אם זה נכון, קשה להסביר מדוע המשרד מתמקם בעקביות כמי שמונע הורדות מחירים מצד בזק. כל זה נכון גם בתקופת השרים כחלון, ארדן, הנגבי וקרא. במובן זה, תקופת נתניהו ופילבר הייתה עקבית בהתמדה בהמשך הכשל הזה. כולם ממשיכים להחזיק ברעיון לפיו אם בזק תחוייב בכח למחיר גבוה, הלקוחות יעברו למתחרים וחלוקת השוק תיצור איזון. זה לא רק מתרחש במציאות, אלא זה גם הדבר הכי רחוק משוק תחרותי קפיטליסטי וגם מניהול ממשלתי. זהו מודל מסורבל בצורה יוצאת דופן בו משרד התקשורת מטיל על עצמו לא רק פיקוח מסובך מאוד על מחירי בזק, אלא מוסיף על עצמו פיקוח מסובך כמעט באותה מידה על מחירי השוק הסיטונאי, מגביל את השוק לקבוצות תקשורת גדולות וחוסם בעצמו חברות תקשורת קטנות.

בניין בזק בתל אביב (צילום: אידאה)

דני רוזן, שהיה מנכ"ל משרד התקשורת בשנים 1997-2001 אמר ל’דבר ראשון’ שהתנגד בזמנו לפתרון ה"שוק סיטונאי", כי סבר שעד שיצליחו להפעיל אותו יחלוף זמן רב, והוא ייצור בעיה חדשה של בלימת ההשקעות בתשתית. כיום, נראה שרוזן צדק בכל אזהרותיו.

כחלון קבע רפורמה בעלת 3 רגליים – רק אחת התממשה ובקושי רב

מסמך הבסיס להבנת רגולציית התקשורת בישראל, הוא מסמך המדיניות הכולל האחרון – עליו חתם שר התקשורת דאז משה כחלון, משנת 2012. המסמך כולל כמה מהלכים שלובים – הנהגת הסדרי שכירות במחיר מפוקח לכל מתחרה ("שוק סיטונאי") על תשתיות בזק והוט, ביטול מדורג של ההפרדה המבנית בקבוצת בזק ותיקון הפיקוח של מחירי בזק.

בזק הצליחה לעכב חלק משלבי היישום של השוק הסיטונאי, אך בין 2015 ל-2019 הסדרים אלו מתקדמים בהדרגה ומתממשים. לא רק שאזיקים מסוג אחד (הפרדה מבנית) לא בוטלו, אלא גם שלא תוקנו האזיקים הנוספים (פיקוח מחירים). ביוני שנת 2017 משרד התקשורת הוציא שימוע בנושא ולא פרסם את התוצאות עד היום.

לפי השימוע, המשרד יכול להפוך את התעריפים הקבועים של בזק לתעריפי מקסימום, ולהרשות לה להוריד מחירים בגבול מסויים, או לכפות עליה להציע גם חבילה מסויימת במחיר מפוקח. בשני המקרים, כל לקוח יחוייב בדמי קישוריות, כאשר הוא מחייג מחוץ לרשת של בזק, מה ששומר על התעריף די מסורבל, בייחוד בהשוואה לקווי סלולר. מדובר במסמך מאוד מסורבל, שמעיד עד כמה קשה להנהיג פיקוח מחירים מפורט בחברת תקשורת מרובת שירותים.

ניידת שירות של "בזק" (צילום: יאיר ויטמן).

כאן חשוב לציין, הסדרת שוק סיטונאי מחייבת תוספת של מחירים מפוקחים, ולא פישוט שלהם. בשנה שעברה משרד התקשורת לא קבע שום תאריך ברור להחלטה, וכך ענה לנו גם השנה: ״מדובר בתהליך קבלת החלטות בנושא מורכב ומשמעותי כפי שהוצג בשימוע, לאור שינויים ותמורות במבנה הענפי, המשרד נדרש להעמיק בעניין זה. המשרד למד את התגובות לשימוע שפורסם ועם כניסתם של בעלי תפקידים חדשים בשנה האחרונה, עבודת המטה הואצה תוך שנבחנו כיוונים נוספים לטיפול בסוגייה. כל זאת בראייה של טובת הציבור ושמירה על סביבה תחרות הוגנת״.

האגדות לגבי הטלפוניה הסיטונאית

לפי ניירות העמדה של משרד התקשורת, וגם לפי כתב החשדות בתיק 4000, הטלפוניה הסיטונאית היא קריטית לקידום התחרות בשוק, באופן שיקטין את הרווחים החריגים של בזק. הסדר זה לא היה חלק ממסמך המדיניות הרשמי מ-2012, אבל התווסף לאחר מכן. בפועל, זהו הסדר עם תכלית כמעט חסרת משמעות. הביקוש לקווי טלפון נייח נמצא בירידה רצופה לאורך השנים. בשוק העסקי ישנה כבר כיום תחרות אפקטיבית בתחום וכל מה שיש לתקן הוא היתר לבזק להוריד מחירים, שכאמור מתעכב על ידי משרד התקשורת. הורדת מחירים כזאת, היא שינוי אפקטיבי, שמייתר את הצורך בטלפוניה סיטונאית, למי שעדיין מעוניין בשירות כזה.

במגזר הביתי, הנטיה בקרב צעירים, היא שלא להיזקק לו אף פעם. לקוחות וותיקים מעדיפים בדרך כלל להישאר כלקוחות בזק, ואילו חברות מתחרות כמו סלקום ופרטנר, מעדיפות לשווק קו טלפון בלי לשלם לבזק אגורה. השיטה היא להעביר את שיחות הטלפון על גבי תשתית האינטרנט (VOB). כך, אין להן שום צורך לשלם לבזק אפילו מחיר סיטונאי. לכן, מכיוון שהביקוש לשירות יורד, גם פוטנציאל הרווח ממנו ואיתו התועלת התיאורטית בהסדרה סיטונאית.

תתעוררו, אנחנו ב-2019

fיום קווי הסלולר זולים מאוד, כ-60 ש"ח לחודש בחברות הוותיקות, וכחצי מזה בחברות מוזלות. החיוב פשוט, גלובלי, כולל חבילת גלישה באינטרנט, ומאפשר גם שיחות לחו"ל, כולל התכתבות, קול ווידאו באמצעות מגוון אפליקציות שעושות זאת בחינם, כולל שירותי הצפנה מקצה לקצה. קו נייח של בזק יקר יותר מקו סלולרי, נמדד בצורה מסורבלת ויקרה בחבילות של דקות שיחה, לא כולל גלישה באינטרנט ואין פלא שהביקוש אליו יורד באופן עקבי. ב-12 השנים שבהן משרד התקשורת לא הצליח להוריד מחירים באמצעות תחרות וסירב להוריד אותם באמצעות פיקוח, העולם השתנה והציבור לאט לאט נגמל מן הצורך בקו טלפון נייח.

תיק 4000 לא יחזיר אגורה אחת לציבור

תיק 4000 במובנו הרחב ביותר – הכולל לא רק את ראש הממשלה נתניהו, והמנכ"ל לשעבר פילבר, אלא גם חלק מצמרת בזק, משפחת אלוביץ’, מנהלים בכירים ב-YES, עשרות חשודים ומאות נחקרים, עוסק בדבר אחד בלבד – עבירות פליליות. אין הוא עוסק בעיוותים בשוק התקשורת, ברווחי העתק בבזק לאורך השנים או בהשבת כספים לציבור.

שאול אלוביץ’ בדיון בבית משפט להארכת מעצרו בפרשת 4000. 26 בפברואר 2018 (צילום: פלאש90)

מי שכן מנסה לעסוק בכך הוא עו"ד שחר בן מאיר, השותף להגשת שתי תביעות ייצוגיות בשם לקוחות בזק, אשר דורשות להשיב לציבור רווחים עודפים של כ-800 מליון שקל. כנגד בזק הוגשו גם תביעות ייצוגיות נוספות, בטיעונים דומים. הטיעון של בן מאיר הולך בערך כך: ידוע שלבזק רווחיות חריגה, הרבה מעל מתחרות בישראל וגם מעל חברות בזק מקבילות בעולם, זאת גם פי בדיקות משרד התקשורת, והן על פי חוות דעת כלכליות של החברה עצמה, אותן הגישה לבית המשפט. למשל כשחילקה 3 מיליארד ש"ח במהלך חריג של "הפחתת הון", סכום שלא עמד בכללים המקובלים של חלוקת רווחים כדיבידנדים.

במקביל, בן מאיר מסתמך על ממצאי משרד התקשורת, לפיהם בזק ניצלה את כוחה בשוק לרעה. לפי תחשיבו של בן מאיר, הרווח העודף מוערך בהשוואה לרווח המקובל בענף, כאשר הוא מבקש לפצות את הציבור ב-10% ממנו, תביעה שמרנית מאוד. בכך, בן מאיר חומק באלגנטיות מהצורך לכמת את הנזק שנגרם לציבור באופן מדוייק כתוצאה מ"תרגילים" שעשתה בזק בענייני השוק הסיטונאי וממחדלים של משרד התקשורת בפיקוח על בזק, שלא קשורים למעשים שנחקרים בתיק 4000 ונמשכים באותה מידה לפניו וגם אחריו.

לעומתו, במשרד התקשורת פועלים בכל הכיוונים הבלתי מועילים: להקשיח את הרגולציה על בזק, לתת הטבות מפליגות לחלק מהמתחרות, לנסות להטיס קנסות על בזק שיניים של ממש ולא עוסקים בכלל בהשבת כספים לציבור, שנגבו ללא הצדקה.

בעצם, בן מאיר נכנס בנעלי משרד התקשורת כמי שמגן על האינטרס הציבורי ותובע לתקן את מחדליו בהליך אזרחי ייצוגי, ביחס לכספים שכבר ניגבו. דרך המלך בעניין זה צריכה להיות חשיבה מחדש ויסודית. הנסיון "לפסל את התחרות" באמצעות אינספור מגבלות והנחיות רגולציה הוא לא רק מסורבל, הוא גם נכשל.

איך ניתן לתקן את העיוותים בשוק ?

נוכח היתרון העצום של בזק בתחום התשתית, יש הגיון בהלאמת תשתית זו, תוך פיצוי לבעלי המניות של בזק. חברת תשתית בלבד, תוכל להשכיר את שירותיה לכל חברת תקשורת, ללא שימוש בקבלנים, כשם שחברת נתיבי גז מוליכה גז, ללא ניצול לרעה של כוחה וללא שירותי ערך מוסף. גם אז משימת פיקוח על מחירים נדרשת, אך היא אינה כרוכה בניגוד עניינים בין ספק תשתית לספק תכנים.

שר התקשורת איוב קרא במסיבת עיתונאים (שלישי מימין), 17 אוקטובר 2017. מימין: יו"ר הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו עבד שפיק, מ"מ מנכ"ל משרד התקשורת מימון שמילה. משמאל: יו"ר מועצת הכבלים והלוויין , ד"ר יפעת בן חי-שגב (צילום: ארז רביב)

יש מתכון אפשרי אחר, שלא מחזיר לאחור את ההפרטה אך יכול להועיל לציבור, גם במחיר של פגיעה במתחרות של בזק, על בסיס תחרות אמיתית בין תשתיות ולא בתוך תשתית אחת. בגישה זו, אפשר לבטל את כלל האזיקים על בזק בכיוון של איחוד חופשי בין חברות הקבוצה וכן לחייב אותה להוריד מחירים, במקום להשאירם גבוהים. לשוק הסיטונאי צריך לקבוע מועד סיום. המגבלה היחידה שצריכה להיות היא על חלוקת הכספים מבזק לבעלי המניות, כל עוד נקודת המוצא שלה בשוק היא כה עדיפה. בעשור האחרון בזק חילקה סכום עתק של כ-20 מיליארד ש"ח, ורובם שלא מרווח. הרווחים שכן היו לה אפשרו לה לקחת הלוואות גדולות כך שמצבת חובותיה מתקרבת ל14 מיליארד ש"ח.

עידוד תחרות של ממש מול בזק צריך להתבסס על טכנולוגיות חדשות וזולות – גלים מילימטריים במקום כבלי נחושת בסמוך למשק הבית, סיבים אופטיים בשיטות פריסה זולות כמו MICROTRENCHING ותקשורת סלולרית אולטרה מהירה של דור 5. גם רשויות מקומיות יורשו להניח רשת תקשורת פנים יישובית בסיבים, ולשלם רק על חיבור היישוב לרשת האינטרנט הפתוח ובכך להוזיל את עלויות התקשורת באופן קולקטיבי. במוקד ההסדרה צריכה לעמוד טובת הצרכן בנקודת הקצה – רמת השירות, המחירים והנגישות לתקשורת מתקדמת שמקבלים אזרחי ישראל ולא "מה יחזק את בזק?" או "מה יחליש את בזק?", ואותו הדבר לגבי המתחרות שלה.

ההתעקשות על הגשמת החלומות מ-2008 בשנת 2019, רק מקבעת את אזרחי ישראל לשלם מחירים גבוהים מדי בעבור שירותים שהולכים ומתיישנים במהירות ומעכבת השקת שירותים חדשים ומתקדמים.