“אין דבר כזה מישהו ש’זקוק למוסד’. כל זכות שיש לי צריכה להיות גם לאדם עם מוגבלות”

אנשים בכיסאות גלגלים בברצלונה, ספרד (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

"זה שלאדם יש צרכים רבים יותר, לא אומר שהוא לא יכול לחיות בקהילה. זה אומר שאנחנו כחברה צריכים לעשות יותר כדי שזה יהיה אפשרי", כך אומרת ל’דבר’ פרופ’ שירלי ורנר, מומחית לזכויות אנשים עם מוגבלויות, על התכנית שאימץ משרד הרווחה להחלפת כל המוסדות הסגורים בדיור בקהילה.

לפני כשבועיים פורסמו מסקנות ועדת דותן, שהמליצה לסגור בתוך חמש שנים את כל המסגרות החוץ-ביתיות לאנשים עם מוגבלות (מעונות, הוסטלים ועוד), ולהעביר את דייריהן לחיים בקהילה. משרד הרווחה הודיע על אימוץ המסקנות, אך מאז החלו כבר להישמע הסתייגויות וחששות, בעיקר בהיבט התקציבי, בין השאר מתוך המשרד עצמו. אבל מבחינת פרופ’ ורנר, אסור שהקשיים או העלויות ימנעו את מימוש הזכות הבסיסית של כל אדם לנהל בעצמו את אורח חייו ולהיות חלק מהחברה.

פרופ’ ורנר היא חברת סגל בבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית ע״ש פאול ברוואלד באוניברסיטה העברית בירושלים, ומנהלת שותפה במרכז ללימודי מוגבלות. יש לה גם היכרות אישית עם הסוגיה: היא בעצמה אם לילדה עם מוגבלות מוטורית.

"במדינות אחרות, התהליך של אל-מיסוד התרחש מזמן"

ציפית שהוועדה תמליץ על סגירה מוחלטת של מוסדות לאנשים עם מוגבלויות?
"לחלוטין כן. מבחינתי, כמי שעוסקת בתחום המוגבלות, זה מובן מאליו, וזה צעד מחייב. אם הולכים למדינות מערביות אחרות, כמו ארה"ב, בריטניה, אוסטרליה ועוד, אז התהליך שמכונה אל-מיסוד כבר התרחש מזמן, ואנשים עם מוגבלות גרים בתוך הקהילה, בחלק מהמקומות כבר משנות ה-80. בעצם, אנחנו בישראל מתחילים לדבר על זה ממש מאוחר.

"המסקנות האלה לא הגיעו משום מקום. כבר לפני יותר מעשור הייתה כאן ועדת מומחים שהגיעה לאותן מסקנות בדיוק, כולל המלצה על סגירת המסגרות הגדולות. לאחר מכן, מדינת ישראל חתמה בשנת 2012 את אמנת האו"ם בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות ואשררה אותה. זו אמנה שמדברת בצורה מאוד ברורה על כך שאנשים עם מוגבלות באשר הם אמורים לחיות בקהילה ככל בני האדם, בלי הגדרה לאיזו מוגבלות, או באיזו רמה".

אם ישראל חתמה על האמנה ב-2012, למה רק עכשיו מדברים על זה, עשור אחר כך?
"כי יותר קל להפעיל מסגרות גדולות. יש חשש שמסגרות קטנות, כמו דירה שמכילה 4-3 אנשים, יעלו יותר, למרות שזה לא בהכרח נכון. נוסף על כך, יש הרבה מאוד כוחות שפועלים בתחום. מפעילים שזכו במכרז ומפעילים מסגרת דיור גדולה, סביר להניח שלא ירצו לוותר על המסגרת הגדולה ולהקים מסגרות קטנות יותר."

ורנר מספרת שבעקבות הוועדה הקודמת נוצר בישראל מעין פתרון ביניים: פתיחת שלוחות של מוסדות בתוך הקהילה, שבפועל, לא שינו מהותית את המצב. "כמענה לאל-מיסוד, ניתנה למסגרות מוסדיות גדולות אפשרות לפתוח שלוחה של המסגרת, ולמקם אותה יותר בתוך הקהילה ברמה הפיזית. אבל זה היה קצת אותה גברת בשינוי אדרת.

"חלק מהשלוחות עצמן נשארו גדולות יחסית, סביב 20-16 דיירים, הצוות נשאר אותו צוות, מה שאומר שהגישה של מה זה להיות בתוך הקהילה לא בהכרח חלחלה לעומק, והמאפיינים נשארו דומים, כמו למשל זמני ארוחות קבועים, כלים ששייכים למסגרת, ועוד מאפיינים מוסדיים במהותם. זו לא הכוונה באל-מיסוד".

מה העיקרון בגישה של אל-מיסוד?
"אל-מיסוד מדבר על חיים בתוך הקהילה, בדירה, עם מאפיינים של עצמאות. למשל, הזכות של אדם לבחור איפה הוא גר, ועם מי הוא גר. זו זכות מאוד בסיסית שלא ניתנת לדיירים במוסד, שכתובה גם בסעיף 19 לאמנת האו"ם".

"אנשים צריכים לחיות בקהילה, וכל אחד יקבל את התמיכה בהתאם לצרכים שלו"

‘אנשים עם מוגבלות’ הן קבוצות ענקיות של אנשים עם מאפיינים מאוד שונים. לאדם על כיסא גלגלים אין בהכרח את אותם צרכים שיש לעיוור, ובטח שלא את אותם צרכים שיש לאוטיסט בתפקוד נמוך. איך אפשר לדבר על כולם כמקשה אחת?
"לא צריך לדבר עליהם כמקשה אחת בהקשר של איך לתת מענה. זו שאלה בפני עצמה. אבל אפשר בהחלט להגיד שאנשים עם מוגבלות באשר הם, ואנשים באופן כללי באשר הם, צריכים לגור בקהילה.

"הצעד הבא, לאחר שיש לנו הסכמה שכזו, זה לחשוב מה זה אומר, איך מגיעים לשם ומה המענים. ברור שלאדם X ולאדם Y אין אותם צרכים, והם גם לא צריכים לקבל את אותם מענים. כל אחד עם המענים הספציפיים והרלוונטיים שהוא צריך."

ובכל זאת, האם זה נכון לסגור את כל המוסדות, ולא להשאיר אפשרות כזו? מה עם אלו שאולי זקוקים למוסד סגור? אנשים שזקוקים לסיוע באכילה, במקלחת, בהליכה לשירותים? אנשים שלא יכולים לבשל לעצמם אוכל או לנהל חיים עצמאיים?
"אין דבר כזה מישהו ש’זקוק למוסד’. כן, יש אנשים שזקוקים לסיוע ברמות גבוהות יותר, אנשים שיש להם צרכי תמיכה גדולים יותר בכל המרכיבים של חיי היום יום. גם הם צריכים לקבל את השירותים האלה בקהילה. אם יש אנשים שזקוקים לסיוע רפואי, למשל, אין שום סיבה שהוא לא יינתן בקהילה. גם בסיעוד, אנחנו רואים קשישים או אוכלוסיות אחרות שזקוקות לשירותים, ומקבלות אותם בקהילה.

"נוסף על כך, כשאנחנו מדברים על חיים בקהילה, לא מדובר על ‘לעזוב את האנשים’ ולהשאיר אותם ללא סיוע. זה אומר שאנשים צריכים לחיות בקהילה, וכל אחד יקבל את המענים והתמיכות בהתאם לצרכים שלו. אם יש מישהו שצריך עזרה בבישול, או בקניות, או במקלחת, הוא יקבל אותה."

משקפיים אחרים

ברור שהמהלך הנוכחי קשור מאוד למחדלים שנחשפו במעון בני ציון בכפר סבא, בו אנשי צוות התעללו בדיירים, ובבית דפנה בחולון, שבו מתה דיירת ואחרים אושפזו עקב הרעלת מזון. אבל האם הקריאה לסגירת כל המוסדות בעקבות מקרי הקצה האלו היא כמו ‘לשפוך את התינוק עם המים’?
"אולי הכשלים האלה היוו טריגר להתעקשות שלנו ושל המשפחות שתקום ועדה כזו ותבדוק לעומק. אבל לצערי, כשהם קרו, אף אחד מאיתנו, אנשי המקצוע שעוסקים בתחום המוגבלות, לא חשב שזו הפתעה. ברגע שאנשים סגורים במוסדות, הדברים האלה הם בגדר תאונה שמחכה לקרות".

והמעבר לקהילה יכול למנוע כשלים כאלה?
"כמובן שזה לא עונה על הכול, אבל זו התחלה. בעצם הקיום של המוסדות האלה נלקחות זכויות בסיסיות של אנשים. איפה לחיות, במה לעסוק, מה ומתי לאכול, עם מי לדבר, עם מי לגור בחדר והאם לגור עם מישהו בחדר, איזו פעילות פנאי אני רוצה לעשות. אלה הדברים הכי בסיסיים שיש לכולנו בחיים, ומאותם אנשים הם נלקחים. אפילו אם זה לא מגיע לרמת כשל גדול כמו שני המקרים האלה, זה נמצא במהות של מסגרות סגורות."

מה הכשלים שהמסגרות הסגורות מזמנות?
"נשים בצד את הכשלים הגדולים. בדו"ח ועדת דותן יש תיאורים מאוד קשים, שהם לא ההרעלה או ההתעללות והדברים ה’גדולים’, אלא דוגמאות אחרות, יומיומיות יותר. למשל, שני דיירים שלאחר שהייתה פגיעה מינית ביניהם, הם בכל זאת המשיכו להתגורר באותה המסגרת; או מסגרות שבהן מתגוררים ילדים בני 9 יחד עם קשישים; או מסגרות שבהן לדיירים אין בגדים משל עצמם, והם חולקים בגדים, אפילו בגדים תחתונים."

ורנר מציעה אמת מידה פשוטה מאוד כדי לבחון את הבעייתיות במסגרות הסגורות. "צריך להסתכל על הדברים במשקפיים של כל אחד ואחת מאיתנו, ולשאול האם היינו מוכנים לחיות כך? כל מה שאני לא הייתי רוצה, לא לעצמי ולא למי ממשפחתי, אין שום סיבה שאדם עם מוגבלות יקבל את התנאים האלה".

"אי אפשר להחליט מה נכון ומה לא רק דרך החור של הגרוש"

למעבר לדיור בקהילה יש עלויות כלכליות. ממשלת ישראל לא ממהרת להוציא כספים לטובת מהלכים חברתיים. האם לדעתך כאן זה יהיה שונה?
"קודם כל, זה לא בהכרח יעלה יותר. ממה שנעשה במדינות אחרות, ניתן לראות שבסופו של דבר זו לא עלות הרבה יותר גבוהה מהפעלת מוסד. מה שכן יעלה הרבה זה מעברים. אם יתחילו להעביר אנשים לקהילה אבל המסגרות הגדולות יישארו, תהיה תופעה של דלתות מסתובבות- כמה שיצאו, ככה ייכנסו חדשים, שזה מה שקרה בגלגול הקודם.

"ובכל מקרה, זה לא שיקול בעיניי. יש פה אנשים, אזרחי מדינת ישראל, שצריכים לחיות בקהילה. אם זה עולה אותו דבר, אחלה, ואם זה עולה יותר, שיעלה יותר. זה התפקיד של המדינה, ושהכלכלנים יעשו את החשבונות."

האם את לא חוששת שהממשלה תתחמק מהאחריות? לאחרונה נחשף שמשרד הבריאות לא עדכן כבר 13 שנה את הסיוע בשכר הדירה למתמודדי נפש בקהילה, למרות הבטחות חוזרות ונשנות. זה יכול לקרות גם לאנשים עם מוגבלות.

"אלו שאלות שחוזרות ל’איך’, אבל קודם כל צריך לעסוק ב’למה’. היה צריך ליישר קו על זה שצריך לעבור לחיים בקהילה, ועכשיו צריך לחשוב על ה’איך’. נכון, יותר קל לפקח על מסגרת אחת ולראות מה מצבם של כולם, מאשר על דירות קטנות במקומות שונים. את זה צריך לפתור. זו בטח לא סיבה לפסול את המהלך הזה. העובדה שאין דבר כזה מוסדות סגורים ענקיים לאנשים עם מוגבלות במרבית המדינות המערביות כבר הרבה שנים, מוכיחה לי שאפשר".

כבר היום יש מחסור מאוד קשה בעובדי טיפול, סיעוד, מדריכי שיקום, מקצועות הבריאות וכל מה שנדרש כדי לתת מעטפת לחיים בקהילה. לא מצליחים לגייס עובדים, והמצב רק מחמיר. את באמת רואה קלינאית תקשורת או אחות, שעבדו עד עכשיו במוסד אחד עם 100 דיירים, מסתובבות בין 50 דירות במקומות שונים כדי לתת את השירות?
"זה בהחלט קושי שצריך להתמודד איתו, חד משמעית. יש עוד המון קשיים כאלה. המדינה תצטרך להנגיש דברים טוב יותר, להקים תשתיות, להנגיש תשתיות קימות, ועוד ועוד. אבל מבחינת הכוונות, צריך לעשות פה ריסטארט. אנחנו חייבים להתחיל להסתכל במשקפיים אחרים. אי אפשר להחליט מה נכון ומה לא רק דרך החור של הגרוש, ולהסתכל על מה יש עכשיו ומה אין, ולפי זה להחליט. אנחנו צריכים לכוון לאן אנחנו רוצים להגיע, ולהתאמץ להגיע לשם."

כאמא לילדה עם מוגבלות, את סומכת על המדינה שהבת שלך תגור בדירה ותקבל מהמדינה את כל מה שהיא צריכה?
"אין ספק שזה מעלה חשש. אבל גם כשאת במוסד סגור, אף אחד לא מבטיח שהשירותים האלה באמת ניתנים, והרבה פעמים הם לא. וגם אם כן, שום דבר לא מבטיח שהשירותים טובים."

"מה גם, שלפעמים האינטואיציה שלנו לגבי זה הפוכה. למשל, אחת הסיבות שבגללן הרבה פעמים מפנים אדם למוסד, היא חשש לפגיעה בו בחוץ. אבל מחקרים שונים מראים שלאנשים עם מוגבלות יש יותר סיכוי להיפגע במוסדות. במוסדות גם לא מתעסקים בלימוד או בחינוך בנושא הזה".

"דוגמה נוספת, אם נחזור לתחום הטיפול הרפואי, היא שאני תמיד יכולתי תמיד לבחור מי יטפל בי, לחפש לעצמי רופאים שמתאימים לי, וכמובן גם לבחור מי לא יטפלו בי. הזכות הזו נלקחת מאדם במסגרת סגורה, שבה יש רק רופא של המסגרת ואחות של המסגרת. וכפי שאמרתי, כל זכות שיש לי צריכה להיות גם לאדם עם מוגבלות. את מה שצריך כדי שזה יקרה צריך לעשות, לא ההיפך."

אל-מיסוד זו מטרת על, עכשיו צריך לשבת ולתכנן

אבל במציאות של שירותי רווחה מופרטים, האם השינוי לא יהיה כמו פלסטר על פצע ירי? הרבה מאוד מהבעיות קשורות להפרטת שירותים מהמדינה לחברות ועמותות, ולמכרזים הזולים להפעלת מסגרות. זה באמת משנה אם העמותה שמפעילה מוסד תפעיל במקומו 10 דירות?
"אני לא חושבת שגופים פרטיים וטיפול ראוי סותרים אחד את השני. צריך להפעיל דירות, והן צריכות להיות מופעלות כראוי ולא להיות בתת תקינה. צריך לתת לזה את המשאבים המתאימים, למצוא מפעילים טובים, ושהמדינה תהיה שם כגורם מפקח ותפעל סביב זה. זה שאנשים חייבים לגור בתוך הקהילה, לא אומר שזה הדבר היחיד שצריך לעשות. ההחלטה על אל-מיסוד היא מטרת על, עכשיו צריך לשבת ולתכנן. משאבים, התאמה, שירותים, כל המעטפת הנחוצה."

את מאמינה שאת כל זה משרד הרווחה יעשה בתוך חמש שנים?
"חמש שנים זה מספיק זמן. אני חושבת שכל זמן שהיו אומרים, הממשלה היתה רוצה יותר. זה לא קשור לזמן. עברו כ-15 שנה מאז הוועדה הקודמת ולא קרה כלום. זה קשור להחלטה. בגלל זה חשוב להתחיל עכשיו."

מאיפה את מוצאת את האופטימיות?
"כאמא לילדה עם מוגבלות, אני חייבת להישאר אופטימית. אני רואה מה קורה במקומות אחרים בעולם, אני יודעת שדברים אפשריים, רק צריך לרצות בזה. ואני חושבת שבאמת יש אנשים במשרד הרווחה שאיכות החיים של אנשים עם מוגבלות חשובה להם."

גם הקהילה זקוקה לאנשים עם מוגבלויות

ורנר מדגישה שהחיים לצד אנשים עם מוגבלות ייטיבו לא רק איתם, אלא גם עם החברה הסובבת אותם. "אני גם יודעת שלא פחות מכמה שאנשים עם מוגבלות זקוקים לקהילה, הקהילה זקוקה לאנשים עם מוגבלות. ברגע שסוגרים אנשים במסגרת, קל מאוד לקהילה להוריד מהם אחריות. הם שם, אז מחוץ לשם לא צריך להכיר אותם. הרופא לא צריך להכיר את הטיפול באנשים עם מוגבלות, במסגרות פנאי לא צריך להכיר אנשים עם מוגבלות, אף אחד לא צריך להכיר עם אנשים עם מוגבלות. וכשאת לא פוגשת אנשים עם מוגבלות בתוך הקהילה, נורא קל לייצר סטיגמות ודעות קדומות.

"ככל שאנשים עם מוגבלות יהיו חלק מהקהילה, באופן מובנה ומובן מאליו, מהיום שהם נולדו ועד תמיד, אז הקהילה גם תכיר אותם, ודרך זה היא תהיה טובה יותר גם עבור עצמה. אנחנו נצטרך להפוך להיות חברה טובה ומכילה יותר."

דבר היום
כל בוקר אצלך במייל

הרשמה

על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

תגיות:

Leave a Reply

Name *
Email *
Website