אפ-סייד: הרבה פוליטקלי קורקט שניצל בזכות משחק מרשים

עשרים שנה בדיוק, חלפו, מאז הוצג הסרט הפנומנלי "עיניים עצומות לרווחה" של גדול הבמאים סטנלי קובריק, בו כיכבה ניקול קידמן במשחק סוחף ומרגש, הסרט הטוב ביותר שלה. השנה, בחלוף עשרים שנה היא שוב משחקת בסרט "אפסייד" ורסיה הוליוודית לסרט הצרפתי שובר הקופות "מחוברים לחיים". כהרגלה, היא מגישה הופעה טובה, אך רחוקה מאוד מתצוגת המשחק בסרטו של קובריק. בעיני יש לכך סמליות רבה.

על סרטים נועזים כמו סרטו האחרון של קובריק קשה יהיה לראות את הוליווד שמה את כספה. האגדה מספרת שכאשר קובריק התבקש על ידי המפיצים בהוליווד להראות קטעים מ"עינים עצומות לרווחה" לפני עריכתו הסופית, הוא שלח להם תמונת סטילס אינטימית של הזוג המככב הסרט, ניקול קידמן ובעלה דאז טום קרוז, הזוג המדובר ביותר בעולם,וכתב: "הרי זה מה שאתם מחפשים בהוליווד, ואת זה אני שולח לכם."

‘אפ-סייד’ (באדיבות רדקייפ)

מבחינתי, אפסייד הוא המשך, למגמה באמריקה, של מפיקי הוליווד שמתגלית בסרט אחר "הספר הירוק", שביקרתי לאחרונה, להביא לציבור וורסיה לא מתוחכמת של פיגמליון, בהם מצליח פרופסור היגנס בוורסיות אמריקאיות לאלף את "הפרימיטיבי והגס" ולהפוך אותו למופת של פוליטקל קורקט.

סמליות נוספת, שהיוזמה ליצור את "אפסייד" ורסיה אמריקאית ל"מחוברים לחיים", סרט המהלל את הפוליטיקל קורקט, הייתה של המפיק המושמץ בעולם הארווי ויינסטין. יכולתו הקולנועית הגבוהה שלא לומר גאונית, וחושיו המחודדים ליצירת סרטי קופה מחד ועידוד יוצרים כמו טרנטינו וודי אלן הגאונים, עמדה ביחס ישר לאופיו – השובניסטי הדורסני שרמס נשים – הכי לא פוליטיקל קורקט בעולם. לאחר הסקנדלים, היו צריכים מפיצי הסרט למצוא נוסחה שתנער אותם מהפצצה הווינסטנית שתחסל את סיכויי הסרט, ובנוסף לכך נזרקה לפתחם של מפיצי הסרט, ציוציו הפוגעניים של כוכב הסרט בטוויטר שנישלו אותו מהנחיית האוסקר, כך ששילוב זה של דברים הרחיק את סיכויי הפצתו, הסרט "אפסייד" נותר נטוש ללא כוחות, נבלה מצחינה בחדר שאף אחד לגעת בה בעידן ה-Me too, עד שהגיעה חברת הפצה סינית וגאלה אותו בפרוטות.

דל הוא בחור מובטל, עם רקע עברייני, גרוש עם ילד, שלא משלם דמי מזונות לא מגלה עודף אחריות לגורל הילד, מסורב לראות את הילד על ידי גרושתו.

באחד הימים, הוא נענה למודעת דרושים, רק כדי להוכיח לרשויות התעסוקה האמריקאים, שהוא מחפש עבודה. הוא מגיע לדירתו המפוארת במנהטן של מיליארדר פיליפ לה-קאס, שנפצע אנושות בתאונת רחיפה בה נהרגה אשתו, משותק בכף רגל ועד ראש. פיליפ מחפש מישהו שיטפל בו. דל השחור עושה את כל המאמצים לפסול את עצמו לעבודה, הוא רק רוצה נייר לדמי אבטלה.

‘אפ-סייד’ (באדיבות רדקייפ)

מכל המועמדים לג’וב הוא בוחר בניגוד לעצת מנהלת עסקיו (ניקול קידמן) דווקא בבחור הפרוע והסרבן שאפילו נגעל מהרעיון לטפל במערומיו ופסולת גופו של המיליארדר. (למה בעצם?-הסרט לא מסביר את הבחירה התמוהה של המיליארדר בחצוף מהברונקס). במשך הזמן, דל ופיליפ מתחברים והופכים לחברים בנפש. דל בפיקחותו ואהבת החיים המשוחררים מכל עכבה בורגנית-מנהטנית, מרומם את חייו העגומים של פיליפ ואילו פיליפ המיליארדר מאתר את המעלות של דל, ביניהם כישרון ציור עם פוטנציאל להפוך לרב מכר בגלריות. דל עובר מטמורפוזות עד כדי אהבה גדולה לאופרות – כמו הבוס שלו שמוכיח שגם ארתה פרנקלין, אותה מעריץ דל – הקליטה פעם אחת אופרות.

עד כאן סיפור סינדרלה או לכלוכית אם תרצו, סינדרלה החביבה הייתה חלק מהתרבות המונרכית של נסיכים ונסיכות, ב"מחוברים לחיים" היה בן האצולה הבורגנית הממוסדת הצרפתית, ואילו כאן סיפור הסינדרלה הלקוח מהעולם הקפיטליסטי החזירי של הווספים: פער הענק בין השחור יליד ברונקס לבין פיליפ, מי שמוצג כמיליארדר שמוצג בסרט כמי יש בו את כל התכונות הטרומיות בעולם, את הונו הוא עשה כסופר רב מכר, ומשקם חברות מצליח (הסרט לא מספר כמובן כמה הפסידו את עבודתם ועולמם על ידי "משקמי" החברות החזירים שצברו מיליארדים בוול סטריט).

את כל העיוותים בסיפורי סינדרלה לעיל, חש צופה בוגר- אדם רגיש שאכפת לו מהעובדה שמרבית העולם חי בעוני, ולא צופה המזיל ריר- שהעושר של המיליארדר בסרט עושה עליו רושם, ומכה אותו בסנוורים, עושר הנעשה במאה אחוז בעושק- נעים להיזכר שגם דנקנר היה מיליארדר שהילך קסם על עניי ארצנו. אבל בשם הרב תרבותיות, שיוצרים הקולנוע הצרפתי והאמריקאי בשנים האחרונות בשם הפוליטיקל קורקט, כאשר את הפוליטיקל של "מחוברים לחיים" המזליף נופת צופים, יציר כפיהם של אריק טולדנו ונקש (משלנו, משלנו), והיא על פי התוצאות עומדות בעוכריה של אומנות מתריסה, באשר יוצרים אלה מביאים לנו סיפורים עלובים שכאלה המיועדים לצופים מהמעמד הבינוני הנמוך ומטה, הנמשכים כבמטה קסם אחר החלום האמריקאי השקרי, המכזב והדורסני.

‘אפ-סייד’ (באדיבות רדקייפ)

בניגוד לביקורות ששיבחו את כוכב "מחוברים לחיים" עומאר סיי בהשוואה לקווין הארט, אני מצדד בקווין הארט, המגיש משחק מעולה ואמין ביותר, אנטי גיבור מושלם. כן הוא נמוך, אז מה? להוציא קטעים קיטשיים לא אמינים באשמת התסריט, ואלוהים איך הוא עושה את זה, קווין הארט מצליח להתגבר עליהם בזכות וירטואוזיות במשחק. ואז אני מתגעגע לשני גאוני קולנוע והסטנדאפ השחורים, ריצ’ארד פריור ואדי מרפי, אשר גדול הפוליטיקל קורקט בתולדות אמריקה, האנס הסדרתי ביל קוסבי גער בהם על השפה וההתנהגות הלא תקנית במופעים שלהם. אלה הם שניים שהצליחו ליצור אומנות גדולה בזכות כשרונם המתעלה לגבהים להתריס ולאתגר בהומור משגע את העליונות הלטנטית של הפוליטיקל קורקט היובשני שמכתיבים אנשי התקינות הפוליטית של הגזע הלבן.

הביקורות ממשיכות בהשוואה בין פרנסואה קלוזה החביב המגלם את המיליארדר ב"מחוברים לחיים" לבין בריאן קרנסטון הנראה להם "מדוכא". נו, באמת, מה אתם מצפים מבנאדם משותק מלמעלה עד למטה שהיה רגיל לעסוק בספורט אתגרי של ריחוף במצנחים?

דווקא המשחק בסרט ראוי לשבחים,  נקודת האור, שמתגברת על תסריט לא אמין, בניית מציאות מופרכת, בה המיליארדר, סופר המניפולטיבי מהסוג של "איך לעשות מיליון דולר מדולר אחד" מעוטר בספריה עם מיליון ספרים מהודרים וציורי אומנות מקורית לצד מקלחת אוטומטית היי טק שבלחיצות כפתור מעניקות לך מקלחות מסוג "מונסון" "טרופית", ומאזין לאופרות איטלקיות שמימיות שהפכו לבון טון של הקולנוע האמריקאי, הקיטש בהתגלמותו, שרק האופרות במרומי המצדה, שאליהם מגיעים ה-whose and whose של האליטה הישראלית שאין לה כל מושג מי נגד מי בעולם האופרה, ובאמצעותן המיליארדר מחנך את "עבד" הפרטי שלו, למעודנות, והמיליונר מצויד גם במנהלת משרד ניו יורקית שמזדעזעת מקללות, כאילו מעולם לא ירדה במעלית לרחוב במנהטן, מין ליידי פרברית שנשלפה מסרטי שנות החמישים.

כאמור לעיל, כוכב הסרט קווין הארט נודה מהנחיית טקס האוסקר כיוון שהוא כתב שהוא היה מעדיף שבנו בן השלוש לא יהיה הומו. נו באמת… בסרט דמותו אומרת ועושה דברים הרבה יותר קשים שמתקבלים בהבנה על ידי הצופים בעקבות התסריט שמכוון אותם באופן נצלני. לעומת זאת, הרבה יותר קשה ופוגענית לדמות האישה באשר היא- היא דמות גרושתו – אם ילדו של דל שמוצגת כפרוטגניסטית ואהודה המדברת במבטא לבן כמובן, אלא… שבאחד הרגעים היא מתרצה וסולחת לגרושה רק אחרי שהוא מביא לה הרבה מאוד מאוד כסף ודירה מהודרת. נו, אנשי השיווק שעברו ושיפצו את התסריט כנהוג בהוליווד וזה כולל את המטרידן המפיק ויינסטין. הם ידעו שקטע זה המנמיך את דמות האישה יעבור בשלום.

ובכל זאת, אם להעדיף אני מעדיף את הוורסיה האמריקאית ב"אפסייד" האמריקאי על פני הצרפתי ב"מחוברים לחיים" המלוקק ומתלקק יותר ולו בגלל המשחק של השחקן המעולה קווין הארט. הצילומים, המוסיקה והעיצוב מעוצבים בדייקנות של סרט הוליוודי. בכך קשה למצוא מתחרים לאולפנים האמריקאים.

Leave a Reply

Name *
Email *
Website