בהעדר לובי, תושבי דרום ת”א חייבים להגן על המכורים וחסרי הבית | דעה

בדרום ת"א אין מדינה. זה לא חדש, אין מדינה בהרבה מאוד זירות חברתיות מופקרות. באופן כללי ניתן לאמר בביטחון, שלולא החמלה והאחריות שחשים ישראלים רבים, כל אזרח שני היה מושלך לחלוטין לגורלו. לעומת המחשבה שהעדרה של המדינה, בצורת משטרה, אכיפה, קצבאות, מוסדות ותקציבים, הוא תוצאה של טעות, במקרים רבים מדובר במדיניות, שהמטרה העיקרית שלה היא להביא את המצב לקצה בו לא תהיה ברירה, ואז דעת הקהל תהיה פתוחה לפתרונות כאלו, ובעיקר אחרים.

"ג’וליאני" "ג’וליאני" קראו השבוע המפגינות והמפגינים מול תחנת המשטרה של נווה שאנן, התחנה שנבנתה על חורבות המרכזית הישנה, כסמל לשליטה מחודשת של החוק ברחובות דרום ת"א המופקרים. תושבי דרום העיר, האזור מוכה האסון, התושבים אשר בפתח ביתם מתמוטטים מדי לילה מכורים, שחסרות בית מוצאות מפלט בחום של חדר המדרגות המעופש, יצאו בשבועות האחרונים למאבק על איכות חייהם.

תושבי דרום תל אביב מפגינים על המצב בשכונות, 15 בדצמבר 2019 (צילום: יהל פרג’)

בשנה האחרונה יש עלייה משמעותית של מכורים וחסרי בית ברחובות של שפירא, קריית שלום, נווה שאנן ופלורנטין. העדויות לכך רבות, כל מי שעוברת או חיה בשכונה יודעת ורואה, אבל אין עדיין נותנים אמפירים. לך תבדוק כמה סימות יש ברחוב, כמה אנשים כמו ‘הבחור עם החור ברגל’ יש לך מתחת לבית, או בדרך לתחנת האוטובוס. עכשיו קח את הנתונים האלו ותשווה אותם. מי יעשה את זה, עיריית ת"א?

לפני חודש, בייאושם, הקימו התושבים קבוצת פייסבוק בשם ‘דרום ת"א בקריז’. לקבוצה מעלים אלפי החברים תיעוד מהשטח. צילומים של המכורים מזריקים, מוכרים, מעשנים. תיעוד של חסרי הבית ישנים ברחובות, שפוכים בכניסה לבתים, קונים, מקללים, זומבים בלי אישיות, עבר או ייחוד. הקבוצה הכתה גלים, התקשורת סיקרה (גם אנחנו), העירייה נלחצה, והתוצאות לא איחרו לבוא. הקימו אוהל, בהתחלה בשכונה שעד כה לא התמודדה עם מספרים גבוהים של מכורים, שאמור היה להפנות לשיקום וגמילה את המכורים. הרחובות בימים האחרונים נקיים יותר מלכלוך, וגם מאותם האנשים.

אבל לאן הם הולכים? או כפי שניסח זאת סנדרסון, לאן ההומסלים עפים כשהלב של ראש העיר קפוא?

רודי ג’וליאני, ראש העיר המיתולוגי של ניו-יורק, יד קשה נגד הזנחה של שנים (AP Photo/Gino Domenico)

הגירה באי-רצון

מתישהו, והזמן הזה קרוב, הרשויות ובראשן העירייה יתעוררו. אם לא בלחץ התושבים, בלחץ הקבלנים שרכשו את השטחים השונים כשהמחירים ירדו בזכות המוכרים וחסרי הבית, ועכשיו כשהם עשו את תפקידם ההיסטורי, הם יכולים ללכת. ואם ללא ללכת, שמישהו יקח אותם.

לא מעט תושבים בדרום ת"א מעידים על מדיניות ההגירה באי-רצון של העירייה והמשטרה. פקחים מבהירים, למי שחוצה את הגבול השקוף בין צפון ודרום העיר המשורטט פחות או יותר לאורך שדרות רוטשילד, שהןא משחג גבול. עוצרים את מי שלא מתאים, וכלאחר כבוד מניחים אותו במקומו הטבעי, בשכונות דרום העיר. ההגיון שפעל עד עכשיו – שהתושבים החזקים של צפון העיר לא יתנו להומלסים להסתובב בגינותיהם, ומי שעושה כאן סמים לא עושה את זה עם סמי פיצוציה זולים, אלא בגדול ועדיף בעזרת שליח ימשיך ויתרחב, כי הדרום מתעורר ומתחזק.

קריאות האהדה לג’ולאיני, ראש העיר הניורקי שהצליח לקבע בזיכרון הציבורי שמדיניות ‘אפס סבלנות’ המבוססת על תיאוריית ‘החלונות השבורים’ אותה הוביל, הצליחה להפוך את ניו-יורק מעיר מסוכנת ואלימה לפנינה המקסימה שהיא היום. התיאורייה אגב אומרת, בפשטנות, שאי-סדר ופשע מתגברים במקומות בהם הם נראים, ואילו במרחבים בהם הסדר והנקיון נשמרים – האזרחים מצייתים ואף חלון אינו מנופץ. חלק מההשלכות של יישום התיאוריה בניו-יורק היתה דחיקה של אוכלוסיות שלמות, באלימות, מאזורים רבים בתפוח הגדול.

הרצון לסדר וביטחון ברחובות הבית שלך, בטח אחרי שנים שהם משמשים כחצר האחורית של החצר האחורית, שבאלימות הקימו בהם את מפלצת הבטון ‘התחנה המרכזית’ שהיא החטא הקדמון, ברור ואנושי – אבל אסור לתת לרשויות לחשוב שהן יכולות לפתור את הבעיה ע"י הזזתה. אנשים הם לא בעיה.

אנשים בלי לובי

מתישהו זה יקרה. חסרי הבית יעלמו מהרחובות, המכורים לא ישכבו בפתחי הבתים, יהיו יותר שוטרים ברחובות, ואולי השכן יזכור להרים את החרא של הכלב שלו. דגלי הגאווה יתנופפו לצד דגלי המשיח, הצל של בנייני המשרדים הענקיים יהיה קל יותר, נשים יפחדו פחות ללכת ברחובות, ואת הסמים יהיה אפשר לרכוש בצורה חוקית בסופר קופיקס.

חסר בית בירושלים (יונתן זינדל פלאש90)

לאפריקאים שהגיעו הנה מפחד החרב והעוני יש לובי חזק, לא מעט "לטפנים" כמו שאוהבים הפעילים הדוחפים לגירושם לכנות את הלובי בעד זכויות האדם שלהם, הצליחו במהלך השנים להפוך אותם לאנשים עם סיפורים, עם זכויות. לחסרי בית ולמכורים אין ארגוני תמיכה. אנשים שמתגלגלים ברחובות, משלל סיבות, לא מעוררי אמפטיה מעבר לכמה שקלים או סוודר במקרה הטוב. אף אחד, אבל אף אחד, לא רוצה יותר ממפגש אקראי עם הריח הזה של העוני, הימים ללא מקלחת והתחלואה הכפולה והמכופלת שמתווספת לאנשים האלו. הם התחתית, הם אלו שמזכירים לך, בתת המודע, לאן היית יכול להגיע אם היה קורה כך או אחרת. אם רשת הביטחון שלך היתה פחות מתוחה.

למרבה האירוניה והצער, בהעדר מי שיגן עליהם מפני הרשויות, ובהינתן הרשויות עצמן מכונה בירוקרטית, נדרשים דווקא התושבים בדרום ת"א לכלול אותם במאבק, לא כדי שישארו שם, אלא כדי שימשיכו להתייחס אליהם כאל בני אדם.

Leave a Reply

Name *
Email *
Website