“בלי תרבות אין שום דבר”: אסתי זקהיים מסבירה מדוע מאבק השחקנים הוא לא רק על פרנסה

"המשבר הזה מעמיד את כל עולם התרבות במצב שמעולם לא היכרנו. גם בתקופות משבר גדולות כמו מלחמות ומבצעים, אף פעם לא סגרו באופן הרמטי ומוחלט את כל הפעילות התרבותית", אומרת אסתי זקהיים, שחקנית ותיקה ויו"ר שח"ם – ארגון השחקנים בישראל. מתחילת משבר הקורונה נאבקת זקהיים לסייע לאנשי התרבות והאמנות הישראלית, שהיו מהראשונים לאבד את מקור פרנסתם, ויהיו כנראה מהאחרונים לחזור לשוק העבודה.

זקהיים מדגישה שהמשמעות של הקפאת הפעילות התרבותית אינה רק משבר תעסוקתי וכלכלי לשחקנים ולגופי התרבות, אלא גם סכנה לזהות החברתית המשותפת. "מה נעשה בלי מוזיקה ישראלית? בלי התיאטרון הישראלי? בלי טלוויזיה ישראלית?", היא שואלת, "בכל המלחמות והאסונות שחווינו כעם וכמדינה, מה היינו עושים בלי השירים שמלווים אותנו כל חיינו? מה היינו עושים בלי הגשש החיוור? בלי סרטי הבורקס?" היא תוהה, "יש משהו פה שפשוט לוקחים כמובן מאילו, אבל השתקה שלו פשוט הופכת את החיים לסתם. צריך לשנות משהו במחשבה, ולהבין עד כמה התרבות חשובה ומשפיעה על כל נדבך בחיינו, עד כמה זה נותן את הטעם והמשמעות לחיים".

הפגנת ענף התרבות מחוץ למשכן הכנסת, 30 במרץ 2020. (צילום: יונתן זינדל/פלאש 90)

אבדן פרנסה של 300 אלף איש

בחודשיים האחרונים רצה זקהיים מהפגנה להפגנה, מישיבה לישיבה, זועקת ומשמיעה  את קולם של אנשי התרבות. "מתחילת המשבר אנחנו בשח"ם דואגים לרווחת השחקנים והאמנים. מביטוח לאומי, מענקים לעצמאיים, עבודה מול כל הרשויות", היא מספרת, "אני מרגישה שמתוך העבודה בשטח, ומתוך העבודה שלנו עם לה"ב (לשכת העצמאים בישראל, ה.י.ט) אנחנו מגיעים להישגים לא רעים. הדבר השני זה להבין איך להתארגן ולעזור לעולם התרבות מעכשי והלאה. מדובר על אבדן פרנסה של כל המעגלים של עולם התרבות. חוץ מאמנים, מפיקים, במאים ושחקנים יש גם תאורנים, מלבישים, מאפרות ואנשי במה, וזה מסתכם בכ-300 אלף אנשים שפרנסתם תלויה בפעילות התרבותית בישראל".
דבר העובדים בארץ ישראל
כל בוקר אצלך במייל

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

ענף הבמה היה בין הראשונים לחוות את משבר הקורונה, עקב האיסור על התקהלויות גדולות כבר בתחילת מרץ. הסוף אינו נראה באופק. "ביטול רוב אירועי פורים היווה אסון כלכלי להמון שחקנים", אומרת זקהיים, "כל האירועים, ההפקות, הפסטיבלים, הצגות הילדים ועוד שבוטלו גרם לשחקנים רבים להפסיד את היכולת שלהם להתקיים, וזה המשיך כמובן גם לפסח ואין לאף אחד מושג מה יקרה בקיץ. ולא רק השחקנים – כל העולם שמסביב לא יודע מאיפה יגיע הלחם."

מה אתם דורשים מהממשלה?
"אנחנו מבקשים הקצאה של תקציב נוסף להתנעה ולהחזרה של גופי התרבות לפעילות, בהנחה שייקח זמן רב עד שנוכל לחזור לשגרה. אנחנו מבקשים לשמור על ההון האנושי שמועסק על ידי מוסדות התרבות והאמנות במדינה, שבמקום לשלם דמי אבטלה ישלמו למוסדות התרבות כסף לשלם לאמנים שלהם, ושיפצו את מוסדות התרבות על אבדן הקהל כדי שיהיה גם לאן לחזור לעבוד. אנחנו רוצים גם תכנית חזרה של עולם התרבות והאמנות לשגרה. יש כספים, זה לא נכון שאין כספים. ברגע שאת רוצה לפתור את הבעיה, אנשים יכולים להיות מאוד יצירתיים. אם את רוצה שהמדינה תמשיך לפעול ולא תיפול מהמשבר הזה, את צריכה להחזיק את המוסדות שלה – להכניס את היד לכיס."

""יש הרבה תקציבים תקועים שנועדו ליצירות מקור והפצתן, שפשוט לא השתמשו בהם. למשל, 35 מיליון שקלים של משרד התרבות שהוקצו להפקות טלוויזיה, החזר הלוואת מדינה לתאגיד השידור על האירוויזיון שלא קרה, 20 מיליון שקלים של תקציב הקולנוע שלא חולקו ועוד. צריך לקחת את הכספים האלה ולעשות איתם משהו, להחזיר אותם אל הקהל בתרבות. כל מדינות אירופה וארה"ב הבטיחו את התמיכה הרגילה למוסדות התרבות והאמנים, ואפילו יצרו תכניות סיוע ליום שאחרי, מדינות נותנות מענקים של עשרות אלפי אירו לאמן, בלי ביורוקרטיות."

זקהיים מדגישה שהדרישה לדאגה לשחקנים היא חלק מהדרישה שהמדינה תיקח אחריות על כלל האזרחים. "לא ביקשנו את המשבר הזה, לא רצינו לשבת בבית ולא לעבוד, זה משבר לאומי והמדינה חייבת לדאוג לאנשיה ולאזרחיה – לכולם, לא רק לסקטורים מסוימים, לתת מענק שיאפשר לנו לשרוד את החודשים האלה. אף אחד מאיתנו, מכולנו במדינה, לא מבקש משהו שלא מגיע לו. אף אחד מאיתנו לא מבקש פיצוי כדי לשבת רגל על רגל, אנחנו מבקשים את מה שמגיע לנו, כדי שנוכל להחזיק מעמד במלחמה הזו מול האויב הבלתי נראה שאתם מדברים עליו כל הזמן."

ענף חיוני

לטענת זקהיים, הבעיות הייחודיות של עולם התרבות והאמנות במשבר הנוכחי מחייבות פתרונות יצירתיים. "אם פותחים את איקאה, למה שלא יפתחו את ‘הבימה’? אם ל-19 איש מותר להתפלל, למה אי אפשר ב’בית הכנסת’ שלנו? למה אני לא יכולה ללמד כיתה של 15 סטודנטים למשחק, אפילו אם זה בחוץ?"

"צריך גם לחשוב איך לעזור לנו לחזור לעבוד", היא מוסיפה, "למה שסט של קולנוע לא יוכל להיפתח? לא סטים ענקיים, אבל סטים קטנים של 3-2 שחקנים, צלם, במאי ועובדי במה, עדיין לא מגיעים ל-19 איש. אם שומרים על הכללים, בודקים את כולם וסוגרים הרמטית את הסט לשבועיים שלושה, למה לא להמשיך ליצור?"

אביב גפן באירוע מחאה של תעשיית הבידור והתרבות. (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

אחת מהמטרות אליה חותר הארגון בראשותה הוא הכרה בתחום הקולנוע והטלוויזיה כענפים חיוניים. "אני באמת חושבת שאם אפשר להתפלל אז אפשר לצלם סדרת טלוויזיה. אפשר לפתוח סטים בתיאום עם משרד הבריאות, עם הנחיות והתאמות בדיוק כמו באיקאה, בתפילות או בשיעורי נהיגה. צריך ליזום וצריך משרד תרבות שיהיה קשוב לדבר הזה".

לא כולנו כוכבים

"שחקנים, זמרים ויוצרים תמיד היו הראשונים לרוץ להתנדב להופיע במקלטים, בגבולות, להופיע לחיילים, להעלות את המורל, להנחות ערבי התרמה בהתנדבות", אומרת זקהיים, "גם אני השתתפתי בהמון פעילויות כאלה בחיי, לצד העבודה היומיומית שלי. אז אם העבודה היומיומית שלי נפגעת, מישהו צריך לדאוג גם לי. שהמדינה תכניס את היד לכיס ותעזור, קודם כל ברמה של לשרוד. על זה אנחנו נלחמים, וכואב לי להגיד שאנחנו צריכים בכלל להילחם".

"זה מגזר יצרני ענק שמעסיק כל כך הרבה אנשים", היא מוסיפה, "כל כך הרבה סקטורים גדולים- החל מיוצרים, הפקה, שחקנים, זמרים ורקדנים עד במה, תפאורה, תאורה, הלבשה ואיפור, סדרנות ואבטחה ועוד המון. זה הרבה מאוד אנשים שנשמטה להם הקרקע מתחת לרגליים, שכרגע לא מתפרנסים. לא כולנו עומר אדם או כוכבים עשירים אחרים שיש להם מאיפה לחיות גם אם הם לא עובדים. אני שחקנית עובדת, מורה למשחק ויו"ר ארגון השחקנים, ואין לי רזרבות בבנק. רוב השחקנים הם אנשים עמלנים, נמלים פועלות, מרוויחים לא המון ומתמודדים עם תשלומים בדיוק כמו שאר האזרחים במדינה".

בלי תרבות אין חיים

"אני חושבת שעולם בלי תרבות הוא עולם שלא שווה לחיות בו, ואני לא מצליחה להבין איך לא מבינים את זה", אומרת זקהיים, "זה עניין של בריאות הנפש והרגש, שהיא לא פחות חשובה מהבריאות הפיזית. גם בשגרה, ובמיוחד עכשיו, התרבות מחזיקה אותנו. אפשר לראות שגם עכשיו, כשהכי קשה, אנשים רואים סדרות, רואים מופעים, רואים את האמנים האהובים עליהם אונליין. אנשים רוצים קצת הקלה, מחפשים לצרוך תרבות. מה אנחנו בלי זה?"

"אנחנו לא רק מדברים על אבדן פרנסה", היא מוסיפה, "אלא גם על אבדן של מהות, של המשמעות שלנו בעולם הזה. מה אנחנו בלי קהל?".

"צ’רצ’יל אמר: ‘אם אין תרבות אז בשביל מה לצאת למלחמה’. אני חושבת שזה העניין, זו צריכה להיות המחשבה. לעם בלי תרבות אין שום דבר. לנו כאן יש תרבות, יש יצירה עברית ענפה, יש לנו דברים שהם כל כך שלנו, כל כך מעלים את המורל".

סימן שאלה גדול על החיים

זקהיים, נשואה ואם לשלושה המתגוררת בתל אביב, מתמודדת עם המשבר גם ברמה האישית. "בן זוגי הוא מורה דרך" היא מספרת, "שנינו עובדים בענפים שיחזרו הכי מאוחר לפעילות. אז יש לנו סימן שאלה גדול על החיים. אנחנו עם שלושה ילדים, ‘כלואים’ בבית, רק קניות בסופר זה אלפי שקלים. המצב לא קל לאף אחד".

מקור ההכנסה היחיד שנותר לה הוא ההוראה , הווירטואלית, במכללת ספיר. "אני אוהבת את זה וזה נותן לי סיבה לקום בבוקר, למרות שזה הרבה יותר קשה ואני עובדת פי ארבעה או חמישה יותר מהרגיל", היא מספרת. "אנחנו נפגשים לשיעור רשמי כל יום חמישי, אבל אני עובדת עם הסטודנטים שלי כל השבוע על תיאוריות במשחק, מונולוגים, מאמרים, הערות. זו עבודה לא קלה, וגם לסטודנטים שצריכים מהבוקר עד הערב לשבת על המחשב בזום וללמוד, ואחר כך גם להכין עבודות זה קשה".

"גם זה שאני נמצאת במאבק עם השחקנים ועם העצמאיים ואני לא רק עושה לביתי, זה נותן לי כוח" ,היא מוסיפה, "אני גם עוזרת להורים שלי בקניות ובישולים. אם הייתי רק יושבת בבית הייתי משתגעת".

Leave a Reply

Name *
Email *
Website