בעולם צומחים פוליטיקאים שמתנגדים לניאו-ליברליזם. למה זה (כמעט) לא קורה בישראל?

נפתח בתרחיש דמיוני: מנהיג או מנהיגת המפלגות המתמודדות בבחירות 2019 מכנס מסיבת עיתונאים דרמטית, בה יחשוף את מצעה הכלכלי של המפלגה. "יש דרך חלופית, והיא לא קיצוצים תקציביים בלתי נגמרים", יאמר אותו מנהיג מול המצלמות והמיקרופונים, "אנחנו זקוקים להשקעה ממשלתית כדי לתמרץ את הכלכלה שלנו, וכדי לייצר מקומות עבודה ושכר. לכן, אנחנו מתחייבים להגדיל את תקציב המדינה ב-60% מגודלו הנוכחי בתוך עשור, ולהוסיף לו עוד 200 מיליארד ש"ח, אותם נלווה מהציבור או נדפיס". המילים האלה בישראל של היום נשמעות כמעט דמיוניות, וגם אם ייאמרו, מרבית העיתונות הכלכלית כבר תדאג לסמן את הרעיון כמסוכן והזוי, ולא כהצעה לגיטימית שניתן להתווכח על היתרונות והחסרונות שבה.

ההסבר לכך שאמירה כזו נשמעת בלתי אפשרית בשיח הפוליטי והכלכלי בישראל של היום נעוץ בפער העצום בגיוון ובאיכות השיח הכלכלי בין ישראל למערב, בעיקר במה שקשור להצבת חלופות למשטר הכלכלי שעיצב את המערב בשלושת העשורים האחרונים – הניאו-ליברליזם. למעשה, המילים שלמעלה נכתבו לאחרונה במצע מפלגת הלייבור בבריטניה בהנהגתו של ג’רמי קורבין, מפלגה שנמצאת בקרב צמוד מול המפלגה השמרנית על הנהגת הממלכה המאוחדת, ובחלק מהסקרים אף עוקפת את יריבתה. כמובן שלא כולם בבריטניה מסכימים איתו, ועדיין, מדובר בפוליטיקאי בעל סיכוי ריאלי להפוך לראש הממשלה הבא של בריטניה. (כדי להתאים אותן לישראל, שינינו רק את המספרים – הסכום שהלייבור מתחייבים להוסיף לתקציב הוא 500 מיליארד פאונד).

גם במערכת הפוליטית בבריטניה תרחיש כזה היה נחשב עד לא מזמן לדמיוני. עד לפני מספר שנים קיבלה מפלגתו של קורבין כמעט לחלוטין את המדיניות הכלכלית של השמרנים, שכללה קיצוצים רחבים בתקציב המדינה, הפרטת השירותים הציבוריים ופגיעה בזכויות החוקיות של העובדים. למעשה, בפעם הראשונה מאז שנות השמונים של תאצ’ר עולים לכותרות פוליטיקאים שמאתגרים את ההנחות הכלכליות המקובלות, ובמקרים רבים זוכים לתמיכה ציבורית.

קורבין זוכה לאהדה לא מבוטלת על אף שחיטת הפרות הקדושות של השיח הכלכלי בימינו. בנוסף להגדלת תקציב המדינה, מציעה מפלגתו להלאים את השירותים החיוניים שפועלים כיום בחוסר יעילות ובמחירים מופקעים לטענתם. גם הלאמת שירותים ציבורים נחשב לטאבו בשיח הכלכלי מאז שנות השמונים, אבל על פי סקרים שנערכו בבריטניה לפני מספר חודשים, מרבית הציבור הבריטי דווקא תומך בהלאמה כשמדובר ברכבות למשל. מפלגת הלייבור הבטיחה להלאים גם את חברות האנרגיה, ולקבוע בעצמה את המחירים לצרכן.

קורבין והלייבור הבריטיים לא לבד. בבחירות המוקדמות שקיימה המפלגה הדמוקרטית למועמדה לנשיאות הציע הסנטור ברני סנדרס לבצע השקעה של טריליון דולר בתשתיות, הצעה שהזכירה את ה"ניו דיל" המפורסם של הנשיא רוזוולט בשנות השלושים. "שנים רבות מדי כבר ייבשנו באופן דרמטי את התשתיות בהן הכלכלה שלנו תלויה. זו הסיבה שבגללה הצעתי להשקיע טריליון דולר לאורך חמש שנים, כדי לשפר אותן" אמר סנדרס בהסבר לתכנית. סנדרס קורא גם להטלת מס על השקעות הון ספקולטיביות ופיקוח הדוק יותר על וול סטריט. כיום מציעה הסנטורית אליזבת’ וורן, המתמודדת על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות בשנת 2022, להטיל מס על הון. מדובר בהצעות שלא נשמעו בשיח הכלכלי בארה"ב במשך שנים ארוכות.

גם חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו קורטז מניו יורק הוכיחה גם היא שמדיניות כלכלית שפורצת את גבולות השיח הקיים. הצעתה של קורטז להחיל מס הכנסה של 70% על בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר בארה"ב היא פופולרית למדי. אבל ההצעה המשמעותית ביותר של קוטז היא "גרין ניו דיל" – מדובר בתכנית השקעה מאסיבית, שמטרתה להחליך את התשתיות האמריקאיות לכאלו המבוססות על אנרגיה מתחדשת. כך, טוענת קורטז, ניתן יהיה להפחית משמעותית את פליטות הפחמן בארה"ב, ולייצר כמות עצומה של מקומות עבודה איכותיים בעלי שכר גבוה. מדובר כמובן בתכנית שתדרוש הרחבה משמעתית של תקציב המדינה, דבר שנחשב לבלתי סביר רק לפני כמה שנים.

מאז שנות השמונים יישמו רוב מדינות המערב את הכלכלה הניאוליברלית, המבוססת על צמצום השקעות ממשלתיות, מסים נמוכים, הפרטות, ביטול ההגנות על עובדים והקלות על שוק ההון. הקריאות לשינוי כיוון החלו להישמע בעקבות שילוב בין מספר גורמים – החל במשבר הכלכלי של 2008 והמיתון שבא אחריו, דרך המשברים החברתיים שנבעו מצמצום השירותים הממשלתיים והפגיעה בזכויות העובדים, ועד לחוקרי כלכלה מהזרם המרכזי שהצביעו על הכשלים במדיניות זו. זוהי התשתית לקריאותיהם של קורבין בבריטניה, סנדרס, וורן, ואוקסיו-קורטז בארה"ב, וכן פוליטיקאים נוספים כמו מלנשון בצרפת, שזוכות לפופולריות ולתמיכה ציבורית.

אלא שההתפכחות והביקורת על הכלכלה הניאוליברלית כמעט ולא הגיעה לישראל. הוצאות הממשלה כבולות לכללי הוצאה מחמירים, והגדלתן אינה נושא לדיון ציבורי אלא מושא להפחדה ציבורית על ידי הפקידות, האקדמיה, התקשורת והפוליטיקאים. גם כשכלכלני מחלקת המחקר של בנק ישראל טענו כי כדי להשוות את השירות הציבורי בישראל לממוצע המדינות המפותחות נדרש להגדיל את תקציב המדינה ב-129 מיליארד ש"ח, כלומר להעלותו בשליש (בערכי 2015), הם זכו למתקפה חריפה מצד משרד האוצר ושר האוצר כחלון.

עד כה נדמה כי הדיון הכלכלי במערכת הבחירות הנוכחית היא זירה להתגוששות בין מרבית המפלגות על אימוץ עמדה ‘ימנית’ יותר – נתניהו מתגאה ברפורמות שהוביל להגדלת שוק ההון, צמצום קצבאות הרווחה וההפרטות, לפיד טוען שנתניהו מתערב בכלכלה יתר על המידה ושרק הוא יוכל לשמור על ‘אחריות תקציבית’, גבאי טוען שייעל את המגזר הציבורי (בדרך כלל שם נרדף לקיצוצים ופיטורים), וכן שישפר את השירות לאזרח מבלי להגדיל את תקציב המדינה, גנץ דיבר בנאומו הראשון לאומה על הגדלת התחרות והסרת מכסים, האיחוד הלאומי הציגו מצע ניאוליברלי עטוף בדברי חכמים, וגם איילת שקד מבטיחה שלא תכרות ברית עם ההסתדרות אלא תפעל נגדה. גם ליברמן, שאמנם מצא עצמו דורש להגדיל את תקציב הביטחון במיליארדי שקלים, אינו מבקר את השיטה הניאוליברלית.

במציאות הזו שר האוצר משה כחלון ומפלגתו ‘כולנו’, שמדיניותם מתאפיינת בתיקוני עיוותים שונים בתוך הכלכלה הניאוליברלית, הם הסמן השמאלי, על אף שאינם מערערים על עצם השיטה הניאוליברלית. עם זאת, גם הם היו מוכנים לחרוג ממנה, למשל בהעלאת קצבאות הנכים ותשלום החוב לשוטרים – שמשמעותם הגדלת תקציב ארוכת טווח. אליהם מצטרפים חברי כנסת בודדים ממפלגות שונות, לאו דווקא מפלגות שמאל שהובילו מהלכים נקודתיים להגדלת תקציב המדינה, או כנגד הפרטה כלשהי.

"מי שמציע משהו קצת שונה, מיד שולחים אותו לונצואלה"

מדוע, אם כן, לא צומח כאן סנדרס ישראלי? לשאלה הזו יש תשובות רבות. חבר הכנסת דב חנין, אחד מהבודדים בכנסת שלא היסס לבקר את המדיניות הניאו ליברלית ופרש לאחרונה מהכנסת, מסכים שיש פער גדול בין הויכוח במערב לבין המצב בישראל. "
הדיון הכלכלי חברתי בישראל הוא דיון מאוד שמרני ומאוד ימני", אמר ל’דבר השבוע’, "מי שמציע משהו קצת שונה, מיד שולחים אותו לונצואלה. יש לי עכשיו חילופי מאמרים משעשעים ביותר עם נחמיה שטרסלר ב’הארץ’ וזה באמת מעיד על תפיסה לא רצינית ולא מפותחת של הדיון."

חנין מסמן התרחקות של השיח הפוליטי ומרבית הפוליטיקאים מהמצוקות של הציבור. "הפוליטיקה הישראלית לא מתעסקת בנושאים החברתיים באופן אמיתי ומשמעותי, היא פשוט רחוקה משם. יש פוליטיקאים שיש להם עמדות יותר מתקדמות." תופעה נוספת היא שעקב הויכוח הפוליטי מדיני, הדיון הכלכלי לא מתנהל בהכרח בין מפלגות יריבות, אלא בתוך המפלגות עצמן. "רוב המפלגות לא מגדירות את עצמן לפי נושאים חברתיים וכלכליים, ולכן בתוך אותה מפלגה יש מגוון של עמדות בנושאים חברתיים, אבל המנעד של הויכוח הזה הוא לא מספיק רחב."

המצב הזה עומד בבסיס החלטתו של חנין לפרוש מהכנסת לאחר כעשור של פעילות פרלמנטרית. "אין משמעות בישראל לפוליטיקה סוציאליסטית", הוא אומר, "אני שלם עם ההחלטה שלי לצאת מהכנסת, בדיוק כדי להיאבק לשינוי של החברה הישראלית – גם בחברתי וגם במדיני כלכלי, ואני שלם עם ההחלטה לעשות עבודה פוליטית מלמטה, אבל אני לא אכחיש שאני ברגשות מעורבים לגבי מה יהיה בכנסת".

כששאלנו את פרופ’ רפי מלניק על היעדר הביקורתיות בשיח הכלכלי בישראל, הוא סימן את הטראומה שעבר המשק הישראלי בשנות השמונים כגורם נוכח ומעצב את הרובד הפסיכולוגי של המדיניות הכלכלית הישראלית. "בחוגי אגף התקציבים באוצר עדיין נמצאים תחת הרושם של המשבר הגדול שעבר על הכלכלה הישראלית בתקופת האינפלציה הגדולה", אומר מלניק, המלמד בבית בספר לכלכלה ובבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה, "הם לא היו בחיים אבל התורה בעל פה ממשיכה לעבור מדור לדור. הפוקוס שלהם בנשואים המקרו כלכליים בנשואים המצרפיים – הגירעון, סך ההוצאות, שזה דבר חשוב מאוד, אבל אנחנו כבר בסביבה מאוד נכונה, אולי אפילו אובר שוטינג בנשוא הזה. נושאים לא פחות חשובים , ואפילו יותר קריטיים לכלכלת ישראל, עדיין לא נכנסו לתודעה במדיה שהם צריכים. הנושא מספר אחד – אולי הבעיה המרכזית של כלכלת ישראל, זה הפריון, התפוקה לעובד".

מלניק מלמד בבית בספר לכלכלה ובבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה. הוא היה חבר בוועדת טרכטנברג שקמה בעקבות מחאת האוהלים, וחבר במכון אהרן בעל הנטיה הימנית ושייך ללב הממסד הכלכלי האקדמי בישראל. "הויכוחים במערב מגיעים פחות לישראל", הוא מאשר, ומספר על דוגמה מוועדת טרכטנברג: "היינו צריכים לדאוג שהתכניות שאיתנו יהיו ממומנות. היה לנו יעד של הקטנת העוני בישראל. בתת ועדה של עודת טרכטנברג אמרתי שצריך לשקול מספר מסים, שעשויים לתרום לעניין הזה – בעולם יש על זה הרבה דיבור – מס רכוש, כמו שמציעה אליזבת’ וורן. אמרתי בואוא נשקול מס רכוש בישראל. ההצעה השניה שלי הייתה מס ירושה – שלפחות על פני דורות , תהיה נקודת זינוק שוויונית יותר לאנשים , שמס הירושה יכול לתרום לזה. החלופה השלישית שהתקבלה – שאני פחות העדפתי – זה מס יסף – למסות את בעלי ההכנסה הגבוהה, מעבר למס הכנסה – זה היום המעבר מ48% ל50% מס שולי. היה ויכוח גדול מאוד במעורבות עקיפה של פוליטיקאים. אם היה יוצא מס רכוש, או מס ירושה, שכמובן מחייב מס מתנות, זה היה יותר פועל לכיוון הזה.

מלניק מצטרף לקביעה כי גודל התקציב, סוגיה שעליה מתקיים ויכוח ער בכל מדינות המערב, כמעט ולא עומדת לדיון ציבורי בישראל. "נכון – יש אזיקים על תקציב המדינה. הכלל הפיסקלי שמגביל את הגידול בתקציב התאים מאוד לתקופה שמשקל ההוצאות היו חריגות יחסית לתוצר, אבל היו אנחנו בחריגה בכיוון ההפוך. להמשיך עם הכלל הפיסקלי הזה היום זה בהחלט לא מתאים. אני אפילו הצעתי בכמה הזדמנויות לשנות אותו, וההצעה שלי אומרת – בואו נחליט בויכוח ציבורי ודיון פומבי מה משקל ההוצאה הציבורית שרצוי למדינה. לא היה דיון כזה. הכלל הפיסקלי קבע שהוא מוכרח לרדת כל הזמן ואף אחד לא החליט את זה וזו החלטה סופר חשובה ומהותית מבחינת איך הכלכלה נראית ואיך החברה נראית.

מה אתה מציע?

"אני אומר בואו נייצר את משקל ההוצאה כך שעל פני זמן הגידול בהוצאה הציבורית יהיה דומה לצמיחה של המשק ולא לפי איזה כלל שחונק את משקל הממשלה במשק. כדי לעשות את זה, צריך לקבוע מה הגירעון המותר. העובדה שמנסים לאזן את הגירעון ולהביא לאפס זה לא מתאים וזה לא התקיים בעבר וגם לא בעתיד כי המציאות יותר חזקה. אני מציע לייצב את הגירעון סביב 2%, נאפשר בתקופות של שפל שיגדל, כדי לייצב את המשק באופן אוטומטי, ובתקופות של גיאות הוא יקטן , אבל בממוצע הוא יהיה 2% על פני זמן. כלל מתוקן כזה, אפשר להגדיל את ההוצאות הציבוריות האזרחיות, מבלי לפגוע ביציבות של המשק ובהישגים המקרו-כלכליים, והחוב ימשיך לקטון. אם הצמיחה היא מעל 2 אחוזים משקל החוב ממשיך לרדת, זו הצעה."

 

תני גולדשטיין, יועץ ממשרד וגנר את גולדשטיין המלווה גופים כלכליים, ארגונים חברתיים ופוליטיקאים, מסביר את הקשיים בהכנסת רעיונות חברתיים לשיח הציבורי. "השיח הציבורי בישראל הוא שיח שמתנהל באווירה של שדה מוקשים. זו אווירת שדה מוקשים שאנחנו נתקלים בה כל הזמן בעבודתנו עם ארגוני שמאל ומועמדים פוליטיים ואפילו ארגונים חברתיים שאינם ארגוני שמאל, ואנחנו רואים מאיפה היא באה. היא לא באה מהתחום הכלכלי. הפתיחות שיש פה לאנשים והשורשים הסוציאליסטיים של המדינה והפתיחות של אנשים לאמירות שיוצאות מהקופסה בתחום הכלכלי היא גדולה, לעומת סנדרס שהיה המועמד הראשון שהכריז על עצמו כסוציאליסט והיה הראשון שעשה זאת מאז המפלגה הסוציאליסטית שהיתה שם. למילים כמו הלאמה הגדלת מסים יש מטענים שליילים שמפריעים לאנשים כאלה בבחירות.

"בישראל אנשי מיינסטרים כמו יחימוביץ ופרץ דיברו במצבי משבר כמו כשחברות מסחריות התנהגו בכוחניות ואלימות, כמו מתווה הגז, המשבר שהיה בטבע ועוד כל מיני אירועים כאלה, המשבר של צים והאחים עופר – האנשים האלה איימו בלהלאים אותם, והיתה לזה השפעה. ההתבטאויות הכוחניות והפופוליסטיות של עמיר פרץ הזיזו את החברות, בטח לעומת ביבי.

אז איפה המוקש לדעתך?

"בתחום שנוגע ליחסי יהודיםערבים. ברגע שאתה אומר דברים שנאמרים בעת משבר ובארגונים שמייצרים משבר בלי שמישהו מתרגש מהם. יש טקטיקות שאנשי םעושים כל הזמן כמו להפגי מתת לבית של מישהו ללכת ברחוב ולצעוק הוא שודד זו פרקטיקה מוכרת. טקטיקות מקובלות מדמוקרטיה. ככל שהשיח התקשורתי נהיה בביטים קצרים יותר אלים תזיזיתי ורשתות חברתיות אז צריך להסלים ולהסלים את הטקטיקות ולהפריח סיסמאות יותר הזויות לחלל האוויר בשביל להגיד משהו.

אבל בישראל דברים שאתה אומר מעוררים חרדות שאחרי זה אתה מתחרט שאמרת אותם.

למשל כשאמרו לתשובה שודד שוד הגז, אנשים אמרו להם איך אתם מדברים ככה רצחו פה ראש ממשלה שקראו לו בוגד. זה מעורר חרדות.

יש תעשייה שלמה של ארגונים שכל הקיוםשלהם זה למקסם את החרדות האלה.

למשל מרצה באוניברסיטה מדברת בצורה קצת מתנשאת לסטודנטית ואומרת לה אמירה שאני לא מסכים איתה אבל בעיניי היא אמירה סבירה, על המדים). תראה מה עשו מזה.

כשהקרן החדשה התגייסה למאבק הגז עוד בשבלים המוקדמים שלו, למשל תמכו ברפורמה של ששינסקי שלא היתה רפורמה קיצונית והיתה יזומה מטעם ראש הממשלה.

התוצאה היתה שאם תרצו אמרו שהם עושים את זה בשביל הגז המצרי כדי לדפוק את המדינה

יש פה תיבת תהודה כפולה.

אם אנשים הולכים עם קלשונים לטייקון כי הוא שודד את הציבור אז מישהו ייקח את זה למקום של עימות כמו יהודים ערבים.

לדוגמה, היינו מעורבים באיזשהו מאבק לוקאלי בחיפה. משהו נגד כביש מסוכן. תושבים לא רצו שיסללו להם כביש מסוכן ליד הבית. לא משהו רדיקלי כמו להלאים את ‘טבע’. אבל מה קרה? הכתבת שסיקרה את המאבק בצורה הכי נלהבת היתה כתבת של אתר מקומי בשם סמאר עודה. קרובת משפחה של איימן עודה (יו"ר חדש). הם אחמדים, קבוצה שמשרתת בצבא. ברגע שהסתבר שהכתבת שמסקרת את המאבק היא ערבייה נהייתה חגיגה שלמה.

יש פחדים קיומיים מכל מה שנשמע קצת אלים, ויש מי שמספסר בפחדים האלה ובראשם ראש ממשלת ישראל. זה נוגע לכל דבר שאנחנו מתעסקים איתו וכל דבר שצריך לעורר מהומות כדי למשוך תשומת לב זה מעורר מחול שדים.

מה סתיו שפיר עשתה? הוציאה אנשים לרחובות כדי לדבר על יוקר המחיה ורנט קונטרול. מאות אלפים ברחובות מדברים על יוקר המחייה. זה כמו שה99 אחוז היו מביאים 30 מיליון איש לרחובות. אבל באה איילת שקד מישראל שלי ושלחה לכל משתתפי ההפגנה ובערך לכל בן אדם בישראל אסמס שסתיו שפיר לא קמה בזמן שירת התקווה, מה שבכלל לא היה נכון, וסימנה את שפיר בתור סוציאליסטית מסוכנת אנטי ציונית.

המילה קומוניזם מעוררת אסוציאיות קשות, אבל לא בגלל זה שזה רעיון כלכלי כל כך נורא, אלא בגלל שברית המועצות דיכאה את היהודים והיתה נגד ישראל. יש כאן גם מיליון יוצאי ברהמ והרבה פעמים אני שומע כאן דברים כמו בברהמ היו דברים קשים, אבל החינוך היה באמת בחינם, או ש’שם לא היו נותנים לתשובה לגנוב כל כך הרבה’. מצד שני, כשאומרים להם על מישהו ‘קומוניסט’ הם נבהלים. רואים מישהו כמו דב חנין, שהוא מנהיג עובדים, מנהיג חברתי, פרלמנטר מצוין, רק שומעים שהוא ממפלגה קומוניסטית, הם נחסמים. וזה נכון לא רק על יוצאי חבר המדינות אלא על ישראלים באופן כללי.

רעיונות כמו של סנדרס או קורטז מלהיטים את השיח. קורבין בוודאי מלהיט את השיח וגם מלנשון, יותר מאשר מועמדים נחמדים או פעילים נחמדים יותר, שפחות מעוררים מהומות שפחות צועקים ופחות מדברים על הלאמה. בישראל יש אווירה ש’אסור להגזים’, כי כבר רצחו פה ראש ממשלה בגלל שהשיח התלהט מידי.

*

הדברים שהוא אומר יש להם אוזן קשבת. כשביבי משווה ועדים לחמאס מקשיבים לו. הוא גם השווה את עובדי הנמלים לאויבים ואת חברת חשמל למשחתת של הורמאכט. בכל סכסוך עבודה, העובדים חייבים להיות יותר אגרסיביים מהממשלה או בעל ההון שכנגדם הם פועלים, והם תמיד ‘נגד’ מישהו. כשמדובר במגזר הציבורי, הם נגד הממשלה. וההבדל בין ‘נגד הממשלה’ או ‘נגד המדינה’ הוא מטושטש. זה מגיע לכל נקודה של השיח.

אני גר בגבעתיים. היה מאבק נגד הדתה. היו עמותות דתיות שנכנסות לתוך בתי הספר, היה דוכן של הנחת תפילין בכניסה לקניון ששידלו ילדים להניח תפילין, זה נגד החוק ונהייתה מהומה. ראש העיר ניסה להעיף אותם משם. וסגן ראש העיר, שהוא מהבית היהודי, אמר שועדי ההורים מקבלים כסף מהקרן החדשה. התושבים לא קנו את זה, אבל זו רק דוגמה לאיך שהשיח מגיע למקומות אבסורדיים.

ארגונים שאנחנו עובדים איתם קיבל קצת כסף מהקרן החדשה אז כל פעם שהוא בא ומותח ביקורת על חכים שאינם חברתיים אהף זה הקרן החדשה שלחה אתכם. יש ארגון שגם עבדנו איתו שך טוענות רבנות שיוצאות נגד הכפייה הדתיתץ הןה הזהירו מסעיף בחוק הלאום שקבע שתהיה עדיפות למשפט העברי. טוענות דתיות אורתודוכסיות ירושלמיות ימניות רצו לעשות על זה מחאה. אף ארגון לא רצה לממן אותן חוץ מהקרן החגשה. מהרגע הזה אף אחד לא הקשיב להם.

גם יוצאי אתיופיה – כמה הם היו צריכים להשקיע כדי לא לתייג את המאבק שלהם כשמאלני. אמרו בשעתו שיוצאי אתיופיה עצמם הם לא אלימים, ושיש ‘גורמי שמאל’ שמתסיסים אותם.

יש פה את המטענים של הפנתרים השחורים שבסופו של דבר הלכו לחד"ש, יש מין פחד, רתיעה כזאת מלהיתפש כמתנגד למדינה. באים למפגש של פעילים חברתיים וישר מתחילים לחפש את תעודת הכשרות שלהם. בהפגנת עובדים נגד סגירה של מפעל, שמים דגל. מה זה קשור? אם הם ישימו דגל, אז הם כביכול בסדר"

 

 

 

 

Leave a Reply

Name *
Email *
Website