“המצב מבאס, עדיף ללכת לבית הספר בקיץ מאשר להישאר בבית”

בימים שבהם בתי הספר מושבתים, אסור לצאת מהבית ואי אפשר לפגוש חברים, בני הנוער הצעירים, שמתנהלים בעתות שגרה בהילוך גבוה, נאלצים לעצור את החיים. וזה לא ממש מוצא חן בעיניהם.

"משעמם לי בבית", אומרת רוז איברהים (15), תלמידת כיתה י’ מסאג’ור. "אף פעם לא הייתי בבית כל כך הרבה זמן, קשה להתרגל. אין לנו מפגשים בקן (של הנוער העובד והלומד, ט.כ), לא יוצאים, אין בית ספר, אי אפשר ללכת לחברות".

רוז איברהים. "אף פעם לא הייתי בבית כל כך הרבה זמן". (באדיבות המצולמת)

אז מה עושים?
"יש לי חמישה אחים. כולם בבית חוץ מאח שלי הגדול שבצבא. זה כיף, אבל גם קשה. אוכלים הרבה, מפריעים לאמא, רבים על המחשב, על הטלוויזיה, על המשחקים, כיף לנו לריב".
דבר העובדים בארץ ישראל
כל בוקר אצלך במייל

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"בשעה 17:00 אחרי הצהריים מגיעה נקודת השבר היומית", מספר אילעי שגיב (16) ממודיעין, על סדר היום החדש שלו. "בבוקר אני קם בתשע, חצי שעה אחר כך מתחילים שיעורים מקוונים, ואז אוכלים ביחד צהריים. אחר כך אני מנגן קצת בגיטרה, כותב, מדבר עם חברים. אבל ב-17:00 אנשים כבר מאבדים את עצמם. יש המון המון זמן לעצמך לבד. אני רגיל להסתובב, אני מדריך ב’בני עקיבא’ וב’ליד’, רגיל לנסוע הרבה, לרוץ מהסניף, ופתאום יש לי המון זמן בבית לחשוב."

אילעי שגיב. "יש גם צד חיובי. רציתי מלא זמן ללמוד לנגן על גיטרה ועכשיו סוף סוף מצאתי זמן". (באדיבות המצולם)

הלו"ז של פועה סעדה (15) מהישוב אור הגנוז, כמעט ולא מאפשר לה ללמוד מהבית. "יש לי מלא מלא דברים לעשות, לא משעמם לי, אבל קצת מעצבן שאין חברות, וזה מוזר שיש אי וודאות ולא יודעים מה יהיה. מבחינת הלימודים, שולחים לנו חומר כתוב ושאלות או תרגילים. בינתיים עוד לא עשיתי, אבל באופן כללי אני בכיוון של לעשות", היא מרגיעה. "ב-10 אני מתעוררת, מתארגנת, אוכלת. נכנסת לוואטסאפ, ומתחילה לעבוד".

פועה סעדה. "אנחנו מפסידים הרבה דברים". (באדיבות המצולמת)

ההורים מנסים לעשות סדר

למרות שמשרד הבריאות חוזר ומדגיש שלא מדובר בחופשה, המציאות היומיומית של בני הנוער דומה לחופש גדול – גם שיעורים מקוונים לא נותנים סיבה לקום ב-7:00 בבוקר ולהתלבש.

"אני משתדל להתעורר ב-10:00, 11:00, 12:00 (צוחק) אין הרבה מה לעשות", מתאר שחר דנק (17 וחצי) תלמיד י"ב משמשית, את סדר יומו. "קצת טלוויזיה, אולי שיעור, אם יש כזה, ומתישהו אני יוצא לרוץ. אחר כך במחשב. אין סדר יום. אני משתדל לעשות ארוחות צהריים וערב בשעות קבועות. אחותי בעיקר בחדר. היו ימים שראיתי אותה רק ב-22:00. יש אינטרקציה מינימלית".

שחר דנק. "אני מאמין שנעבור את זה, אבל השאלה כמה זה יפגע בנו". (באדיבות המצולם)

ההורים מנסים לעשות איזה סדר בכאוס. "אנחנו אוכלים ביחד. אמא שלי מקפידה על זה, היא רוצה לאסוף את כולם", מספרת פועה. "אנחנו אוכלים את כל הארוחות ביחד. בוקר, צהריים, ערב, ביניים", מספרת רוז וצוחקת.

גם אצל אילעי "אוכלים ארוחת צהריים כולם ביחד, מסודר. יש המון בלאגן גם באוויר מרגישים, וההורים מנסים לשמור על סדר יום. יש לנו שתי גינות וזה מאוד מקל, אנחנו יושבים בחוץ המון. עושים דברים ביחד כל המשפחה, פיסול, אומנות".

וכמובן שיש מריבות. "אח שלי הקטן הפריע לאמא שלי במשהו", מספרת פועה, "אז אח אחר השתיק אותו וזה הגיע למכות, אבל בקטנה. עברנו את זה".

געגועים לבית הספר

אם מותר להכליל, אז נראה שהנוער מתגעגע לשגרה, וכן, גם לבית ספר (הורים תזכירו להם את זה מתישהו). "המצב עכשיו מבאס ממש", אומר אילעי. "אני מעדיף ללכת לבית הספר בקיץ מאשר להישאר בבית. בבית הספר, הפן החברתי הוא פי אלף משמעותי מהלימודי. עכשיו אין את ההפסקה, את המעמדות החברתיים, כל האקשן של התיכון".

עד שיחזרו לספסל הלימודים הם נאלצים להסתפק בשיעורים מקוונים. "כשאמרו שיבטלו את השיעורים המקוונים היינו נגד", אומר עילאי, "כי זה נותן מסגרת וסדר יום, אחרת זה מבולגן מדי. מבחינת בית הספר, ממשיכים ללמוד בגלל הבגרויות. יש המון סטרס. כל הזמן יש שיעורים מקוונים ועדיין מצפים ממך להיות באותו הקצב, זה נורא מבלבל". ושחר מוסיף: "אני משתתף בלמידה המקוונת, נמצא בשיעור, מנסה להקשיב. אבל זה לא הולך לי כל כך טוב. אני לוקח סיכומים מחברים ועושה עבודות".

בבית הספר, הפן החברתי הוא פי אלף משמעותי מהלימודי. עכשיו אין את ההפסקה, את המעמדות החברתיים, כל האקשן של התיכון
איזה באסה

המילה "באסה" על שלל הטיותיה, חוזרת בשיחות עם כולם, ובעיקר בהקשר החברתי. הם – אלה שאמרו עליהם שהם רק מחוברים למסכים – מאוד מבואסים מכך שנמנע מהם להיפגש עם החברים. שחר מתקשר עם חבריו כמעט בכל מדיה אפשרית: "אני מתבאס חד-משמעית מלא לפגוש אותם. מת לפגוש אותם, לעשות איתם דברים. כשאנחנו מדברים זה בניסיון להעביר את השעמום, מתמרמרים על המצב, ובעיקר מנסים לעשות צחוקים."

"התבטל לנו טיול בבני עקיבא וזה מבאס נורא", אומרת פועה. "אנחנו מפסידים הרבה דברים. אני מעדיפה שגרה נורמלית."

"יש לי המון מעגלים חברתיים", מספר אילעי, "בית הספר, בני עקיבא ועוד. עכשיו יש את הבחירה עם מי אתה רוצה לשמור על קשר ועם מי לדבר. יש את החברים הטובים שנפגשים ב’זום’ פעם ביומיים. אני מתגעגע, זה מוזר, זה קשה. זו תקופה די סוערת ואתה צריך את החברים שלך שם".

"אין כל כך מה לעשות", מספרת גבריאלה בן דוד (18) מתל אביב. "אני אוכלת, לומדת, ישנה, בטלפון. רציתי הרבה זמן שיהיה לי חופש מהלימודים כי אני ב-י"ב, אבל בשבילי חופש זה שבוע ומשהו, ואז נמאס לי. אין לי אפשרות לצאת חוצה. 10 דקות זה לא כל כך יציאה ואי אפשר להיפגש עם חברות."

גבריאלה בן דוד. "כשהמסע לפולין התבטל התבאסתי מאוד". (באדיבות המצולמת)

איך אתן מתקשרות בכל זאת?
"אנחנו מתכתבות בוואטסאפ, באינסטגרם, מדברות דרך זום ופארטי. אני מתגעגעת אליהן מאוד ומעדיפה לראות אותן".

רגע לפני המשבר, עמדה גבריאלה לצאת למסע לפולין, וכמו בני נוער רבים אחרים, נאלצה לקבל את העובדה שהמסע מבוטל. "התבאסתי מאוד. אפילו בכיתי מזה. זה מסע ממש חשוב וקריטי. היינו בהכנות עמוקות, נכנסנו לכל העניינים ואז התחילה הקורונה."

צעירים חסרי מנוח

הצעירים אומנם סגורים בבתיהם, אך הם לא מפסיקים לעשות את הדברים שהם אוהבים וחשובים להם. רוז, מדריכה בתנועת "הנוער העובד והלומד", ממשיכה להדריך את החניכים שלה גם עכשיו, ב’זום’. "אני הכי אוהבת ללכת לתנועה ולעשות כיף לחניכים שלנו. אתמול היה לי מפגש איתם בזום. עשינו פעילות של חידות, אני שואלת והם עונים לי. העברנו שעה במפגש דיגיטלי בכיף. גם הרכזת שלנו עושה לנו כל שבוע ישיבת מדריכים ומנחה אותנו על המצב".

גם פועה לא מוותרת על המעורבות החברתית. "אני פשוט עושה מלא דברים, כמו חל"ה – חיבור לכל העם וחיבור בין הדורות. המטרה של הפרויקט הזה היא לחבר בין בני נוער ומבוגרים, לחבר בין מגזרים, כמו נוער דתי ונוער חילוני וביחד להתנדב אצל אנשים מבוגרים. הפרויקט שאני עובדת עליו מחבר בין נוער בישראל לנוער יהודי באיטליה ויש הרבה דברים לעשות. היום נגיד, היתה לנו שיחת ‘זום’ עם שר החינוך".

ויש גם מי שמנצל את הזמן הפנוי כדי לפתח כישורים חדשים. "רציתי מלא זמן ללמוד לנגן על גיטרה", מספר עילאי, "ועכשיו סוף סוף מצאתי זמן. אני אוהב לכתוב, פתאום יש לי זמן לשבת, לחשוב ולכתוב".

ומה עם אהבה? כשנשאלו על כך תיארו בעיקר את הקשיים של חבריהם, סיפרו שהמצב החדש מקשה על מערכות היחסים, ובמיוחד על אלו החדשות.

זורמים, כי אין ברירה

הלחץ והחרדה לא פוסחים עליהם, אך נראה שהיחס שלהם לנושא אופטימי ומאוזן. רוז מפחדת, אבל בטוחה שנעבור את זה. "צריך לשמור על ההנחיות של משרד הבריאות. אם כולם ישמעו להנחיות, נשב בבית ואז זה יסתדר. זה לא סוף העולם. אני מאמינה שנחזור לחיים הרגילים שלנו".

"אני לא מפחד", אומר שחר, "אני מאמין שנעבור את זה, אבל השאלה כמה זה יפגע בנו, על עצמי אני לא ממש חושש". גם גבריאלה לא מפחדת: "אני לא מקשיבה כל כך לחדשות. לא מסכנת את עצמי, אבל לא מפחדת". ופועה מודה ש"יש אי-ודאות, אבל זורמים, כי אין ברירה אחרת".

Leave a Reply

Name *
Email *
Website