הספורטאי בעל אלף הנשמות: טום בריידי הוכיח לכולם (שוב) שהוא הגדול מכולם

עבור מי שעוקב אחרי פוטבול אמריקאי בשנים האחרונות המציאות הזו כבר די משעממת. שוב סופרבול. שוב ניו-אינגלנד פטריוטס. שוב טום בריידי. הריטואל החוזר הזה הוא כבר בלתי נסבל. עוד שנה שאנחנו צריכים לצפות בשחקן הזה מגיע לגמר כנגד כל הסיכויים.

השנה זה היה אמור להיגמר עבור הפטריוטס ובריידי. באמת. היו במהלך העונה הפסדים מביכים, המספרים ירדו בצורה משמעותית. הפטריוטס גם לא סיימו ראשונים בחטיבה שלהם, כך שגם לא הובטח להם יתרון הביתיות. לא זאת אף זאת, מולם בגמר חטיבת ה-AFC עמדו הקנזס סיטי צ’יפס בהובלת הקווטרבק הצעיר והאקספלוסיבי – פטריק מאהומס. השחקן שבדיוק הלילה זכה באופן רשמי בתואר ה-MVP, קווטרבק עם יד שמוסרת כדורים כמו תותח לייזר, שחורר את ההגנות הכי קשוחות בליגה שבוע אחר שבוע במהלך כל העונה. התסריט כאילו נכתב כבר, וכל אמריקה עמדה לצפות בטקס חילופי הדורות בו בריידי הגדול מסיים את הקריירה שלו מול מי שיחליף אותו בתור הפנים של הליגה לשנים הבאות.

מוכן להפסיד הרבה שעות שינה התיישבתי לצפות בתסריט שלא רק שהייתי בטוח שיקרה, אלא גם ממש ייחלתי לו, ביחד עם כל אוהד פוטבול מחוץ לבוסטון. דמיינתי איך הם מפסידים, בריידי מבין שהוא כבר בן 41 ושהוא לא עומד בקצב של הצעירים, שהוא אחרי השיא ומחליט לפרוש. זה לא קרה. שוב.

בחמש לפנות בוקר הסתיים המשחק. אחרי הארכה שבאה אחרי קאמבק של בריידי בשתי הדקות האחרונות למשחק. כמעט וסיימנו איתו. שוב.

בתוך התסכול הגדול קלטתי שאני נמצא בסיטואציה הזו כבר כמה שנים. לא בסיטואציה בה ניו-אינגלנד מגיעה לסופרבול (זה התשיעי שלהם מאז 2002), אלא באמונה האמיתית שטום בריידי סיים את הקריירה שלו. ושוב הוא מוכיח לי ולכולם שעדיין לא. פתאום תחושות התסכול והשנאה התחלפו בתחושות של הערכה והוקרה על הזכות שהיתה ועדיין יש לי לצפות בפלא האנושי הזה, בספורטאי בעל אין סוף הנשמות, שממשיך להיות בשיא באחד התפקידים הכי קשים שיש בספורט, כבר כמעט 20 שנה, בגיל 41.

זה היה אמור להסתיים כבר ב-2012. ניו-אינגלנד הפסידו בגמר לניו-יורק ג’יאנטס של איליי מאנינג הבינוני. כבר אז החלו פרשנים לדבר על הסוף שלו:

זה היה ב-2012. הוא היה לפני יום ההולדת ה-35 שלו, אחרי שלוש זכיות בסופרבול ומועמד ראוי בדיון על הקווטרבק הטוב בהיסטוריה ביחד עם ג’ו מונטנה. זה נראה כמו זמן לגיטימי לספורטאי לסיים את ימי השיא, וגם אם לא לפרוש, לדעוך לשחקן ממוצע ואז לפרוש.

עברו שבע שנים. היום בריידי יעלה לשחק בסופרבול הרביעי שלו מאז. לפני ואחרי כל אחד מהם אמרו שהוא גמור, שאין לו סיכוי, שהנתונים מראים שיש נפילה. אבל בריידי, שנבחר בבחירה ה-119 בדראפט של שנת 2000, מוכיח את מה שאמר מי שבחר אותו אז, כשכל הנתונים שלו היו נגדו: ראש ולב זה לא דברים שניתן למדוד בנתונים יבשים, ואת אלו כנראה שיש לבריידי יותר מלכל אחד אחר.

הסטטיסטיקה שלו בפלייאוף היא פשוט לא סבירה וכבר מזמן הוא שובר את השיאים של עצמו בכל קטגוריה בזמן הכי חשוב בשנה. כמה דוגמאות מנתוני הפלייאוף שלו:

  • 12 משחקים של קאמבק ונצחון בדרייב האחרון. למדורג במקום השני יש 6
  • 73 מסירות לטאצ’דאון. למקום השני: 45
  • 29 נצחונות פלייאוף. למקום השני: 16
  • סה"כ נצחונות בקריירה כולל עונה רגילה: 207. למקום השני: 160

אצל בריידי אלו לא רק המספרים, זה גם עניין המשך של להביא את המספרים, בעיקר המספרים החשובים של הנצחונות, במשך כל-כך הרבה שנים, עד לגיל כה מבוגר. בשלוש השנים האחרונות הוא בסופרבול, כשבתחילת הרצף הוא היה בן 39. אף קווטרבק מעולם לא הוביל קבוצה לסופרבול אחרי גיל 38. כשהוא הגיע לגיל הזה, בשנת 2014, היה ברור לרבים מעולם הספורט שזה הולך לקרות גם לו, וכבר הכינו את כל ההסברים ההגיוניים למה זה צריך להסתיים.

BREAKING: TOM BRADY IS RETIRING pic.twitter.com/1h77cwwxyz

— SportsNation (@SportsNation) September 30, 2014

ההצלחה הלא סבירה הזו גרמה להרבה פרשנים ואוהדים לנסות למצוא לכך סיבות. כינו אותו רמאי, אמרו שיש לו מזל, שהוא חלק ממערכת עוטפת ומושלמת ושכל אחד אחר במקומו היה מצליח. מכירים את הסרטים האלו בהם כל המבוגרים לא מאמינים למשהו לא הגיוני שהם רואים ואומרים לילדים שיפסיקו לבלבל להם את המוח ורק הצופה יודע את האמת? אז במקרה הזה כמעט כל הצופים היו המבוגר הזה, אבל יש גבול עד כמה אפשר להתחמק ממשהו שהוא מעבר להגיון: טום בריידי מוביל את הקבוצה שלו לטופ כשאין מסביבו עוד כוכבים. בכל השנים הוא היחיד מהשחקנים שנשאר שם, ומסביבו התחלף כל הזמן הכוח המסייע, שמעולם לא היו בו כוכבים. אף אחד מהשחקנים שהיו בסגלים איתם בריידי זכה בגביע ככל הנראה לא הולך להכנס להיכל התהילה, וכנראה שגם לא להיכלים פחות נוצצים. בריידי לא חיפש תירוצים, לא דרש שיעבירו אליו לקבוצה כוחות מסייעים, הוא ניצח עם מי שיש, והצליח לקחת את השחקנים האפורים והאלמונים ששיחקו לצידו לקבוצות מנצחות, בהן הוא יודע להפעיל כל אחד על פי יכולותיו ומגבלותיו. עמוד התווך היחיד שנשאר בקבוצה לאורך כל השנים הוא המאמן ביל בליצ’ק, לו מגיע פרק בפני עצמו כמאמן הגדול בהיסטוריה. יש עוד כאלה שמתווכחים מי עושה את מי גדול – בריידי את בליצ’ק או ההפך, אך שניהם הכי טובים בתחומם.

.@ShannonSharpe: Tom Brady’s decline will be sharp and suddenhttps://t.co/XLezeQSNhp

— FOX Sports: NFL (@NFLonFOX) February 22, 2017

לפני שבועיים, בפעם המי יודע כמה שהוא גרם לכל המבוגרים להגיד: "הוא גמור, אין לו שום סיכוי… אני לא מאמין שהוא עשה זאת… שוב", בפעם הזאת הכרתי בעובדה שיש כאן משהו אמיתי, למרות שהוא לא הגיוני. שצריך להפסיק להתנגד אליו אלא להכיר בגדולתו. הויכוח על כך שהוא שחקן הפוטבול הגדול בהיסטוריה כבר מאחורינו, כי בריידי כבר מתמודד על השאלה אם הוא הספורטאי הכי גדול בכל ספורט קבוצתי.

גם אם אתם לא אוהבים את הספורט הזה, יש כאן תופעה שלא כדאי לפספס. גם אם לא תישארו ערים לראות עוד סופרבול שלו, אולי האחרון, כדאי להכיר את האדם שכנראה מייצר סטנדרטים חדשים בספורט להתמדה, למנהיגות, לווינריות ולהמשכיות כנגד כל הסיכויים. זה לא סתם עוד סופרבול. זה עוד סופרבול שיכול להיות הסוף, או עוד פרק בלתי הגיוני בסיפור שאין בשום ספורט קבוצתי סיפור שמתקרב אליו.

לקט של פרשן שלא מוכן לוותר על הספדת בריידי:


האם המשחק הערב יהיה פרק הסיום?

גם היום, הסיפור נכתב מאוד יפה בתור פרק הסיום של בריידי, כמו שהוא נכתב כבר פעמים רבות לפני שבריידי החליט לשנות לנו את הסוף.

הפטריוטס של בריידי תתמודד מול הלוס אנג’לס ראמס, הקבוצה שרבים דיברו עליה בתחילת העונה בתור הקבוצה שתלך עד הסוף, ורוב העונה היא גם נראתה כך, בזמן שבריידי וחבריו גימגמו. לראמס יש שני אנשים מובילים אשר ינסו לעצור את המכונה של בריידי ובליצ’ק. הראשון הוא ארון דונלד, שחקן ההגנה של השנה אשר מתמחה בלהפעיל לחץ על הקווטרבק ומוביל את הליגה בפעמים בהן הצליח להפיל אותו. השני והמעניין יותר הוא המאמן של הראמס: שון מקווי (כדאי לשים תמונה של שון מקווי – sean mcvay), המאמן הצעיר ביותר להגיע לסופרבול, בן 33. כלומר, בסופרבול הראשון של בריידי הוא היה תיכוניסט בן 15 שצפה בו בהערצה.

כנראה שכבר מאז מקוויי מריץ בראש תרגילים כי הוא גאון בעל זכרון פנומנלי ויכולת להמציא תרגילים לא צפויים בהתקפה, ומצד שני גם לצפות את התרגילים של ההתקפה שמולו ולסדר את ההגנה בהתאם. הנסיון של בליצ’ק, שבעצמו לא נגמר ויודע ללמוד את היריבה ולנטרל את החוזקות שלה – מול הגאוניות והחדשנות של מקוויי,  יעמדו במרכז המשחק הלילה. היתרון הגדול של בליצ’ק זה שהמשחק קורה לא רק בקריאת מהלכים שצריך לבצע, אלא במי שצריך להוציא אותם לפועל, גם כשהמציאות לא מסתדרת בדיוק כמו המהלך שנכתב על הלוח לפני המשחק. בזה בריידי הוא מספר אחת, בלקרוא את השינויים שקורים תוך כדי המשחק ולהתאים עצמו אליהם. הקווטרבק של הראמס, ג’ארד גוף, עדיין לא הוכיח שיש לו את היכולת הזו, אך אין במה טובה מזו כדי לגלות יכולות חדשות.

Leave a Reply

Name *
Email *
Website