הקורונה לא המציאה כלום: מסע תרבותי לחקר הדרכים השונות להיות לבד

אימת הבידוד לא מרחפת מעל כולם. יש כאלה שנכנסו לבידוד מרצון, בתקווה לצאת ממנו מנצחים. "אני רואה פה בבית נשים שחיות על שניצל תירס", אמרה תקווה במונולוג שובר לב, ששודר בשבת. האח הגדול. אחרי שליאור "נפרד" ממנה, לא היה לה קל, היא בכתה והתכסתה, ורצתה שיניחו לה. כמה שעות אחר כך, היא דיברה בחדר האח על עצמה, לא על ליאור ועל כמה שהוא פגע בה. על זה שהיא אוכלת כמה שהיא רוצה, והיא נראית כמו שהיא רוצה, וזהו. לא קל בבידוד.

סגורים שלושה חודשים בבית בלי אפשרות להעלות 20 סטורי ביום מהספה. כאן אין קורונה. ולא שמעו עליה. כאן יש פניקה סביב אגירת מזון וסיגריות לשעת מצוקה. תקווה וחגית הסליקו שוקולדים וסיגריות, יוסי גווע ברעב כי העדיף לעשן, וגדי מתחנן שאסיף יקח אותו לסוויטה כי הוא רעב. אולי זה פתרון טוב לבידוד – להעביר את הזמן בלעג קליל על אנשים בבידוד.

הכי טוב בבית

אבל האח הגדול גם בחוץ עם מעקב אפידמיולוגי שיכול לגלות איפה אכלת, מתי עלית על אוטובוס ובאיזה קו נסעת מכאן לשם. אווירה אפוקליפטית. לחץ מכך שייגמר נייר הטואלט בסופר; פחד להידבק. זה פחד מובן. אבל למה להילחץ מהאילוץ להישאר בבית? זה לא מצב אידיאלי, אבל גם לא סוף העולם.
דבר העובדים בארץ ישראל
כל בוקר אצלך במייל

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

עובדה – אריק אינשטיין אהב להיות בבית:


חידה ושמה פזית

או שאולי זה כן קצת סוף העולם? בדידות היא מצב קיומי. לפעמים נבחר ולא כפוי. יצירות מכל הסוגים עוסקות בו לא מעט. הנה למשל פזית, גיבורת הספר "היה היתה" (הוצאת אחוזת בית), שהיה מועמד בשנה שעברה לפרס ספיר. "עבר זמן עד שהייתי מודעת להיקף המידור שפזית עשתה בחייה ובמותה", כתבה יעל נאמן, "היא לא הפגישה אנשים בחייה וגם ביקשה שלא ידברו עליה אחרי מותה. כל הזמן שאלו אותי למה אני כותבת דווקא עליה, וכל הזמן שאלתי את עצמי למה. לא מפני שהכרתי אותה… לא מפני שהיתה מוכרת. היא לא היתה מוכרת. ולא בגלל מה שהשאירה אחריה, היא חילקה ומחקה כל מה שהיה לה, ולא השאירה אחריה שום דבר".

נאמן מספרת את סיפורה של פזית, אישה חידתית, רבת כשרונות, שנפטרה ממחלה ולא הותירה אחריה אף לא תמונה. נאמן מראיינת את חבריה, קרובי משפחתה ושכניה בניסיון להבין איזו מין אישה היא הייתה. בעיני זה אחד הספרים היפים שנכתבו. "היא הכירה המון אנשים, אבל טענה שהיא בודדה ואין לה בכלל חברים. היא הרגישה לבד־לבד…".

מסע אמריקאי: זכרונות ותובנות

בלהיות לבד יש פוטנציאל. יוצרים רבים מיקמו את הגיבורים שלהם ב"אי בודד", ומתוך הבדידות מזקקים את הדמות שהם מנסים לברוא. הניתוק מהעולם עוזר לעצב את הדמות, לדייק אותה. מתוך הבידוד, פיזי או מנטלי, ייצא הגיבור למסע שבו ילמד על עצמו, יעבור תהליך קבלה, ורק כך יצליח לצאת מה"כלא" שהוכנס אליו.

זאת נוסחה מוכרת שעובדת עלינו בקלות. למשל בסרט Wild (2014),שמבוסס על הספר "הולכת רחוק". זה סיפור אמיתי על אישה, שאחרי שהתגרשה, אמהּ מתה והיא התמכרה לסמים, מחליטה לצאת לטרק אתגרי, לעשות את שביל הרכס הפסיפי, מסלול מסע קשה מאריזונה עד מדינת וושינגטון.

שריל סטרייד (כן, השם הוא חלק מהעניין) עם תיק גב ענק ונעליים חומות עם שרוכים אדומים, יוצאת למסע. טיול עם מטען רגשי. זה לא מובן מאליו לצעירה אמריקאית. היא לא יודעת ללכת כל כך הרבה, היא לא יודעת להכין אוכל על גזיה, ובטח לא יודעת איך מטפסים בעליות. לאורך הסרט היא נזכרת באמא שלה, היא שרה שירים וקוראת מספרי ילדותה; היא גם נזכרת בכל סוגי הסמים והבגידות שבהם התנסתה. היא גם פוגשת אנשים, חלקם עושים את הטרק, חלקם ‘מלאכי שביל’, וגם הם שותפים בעיצוב המסע שלה. הנופים והפסקול משלימים את חווית המסע המיוחד שלה.

וזו נבחרה באחד האתרים לסצנה הכי הכי יפה בסרט:

"הולכת רחוק" הוא הגרסה הנשית לסרט Into the Wild, שמתעלה על הגרסה הגברית (כי מי באמת  רוצה לשמוע את אדי ודר מתבכיין עם השירים שלו במשך יותר משעתיים?) "הולכת רחוק" הפך לקאלט בחוגי העצמה נשית, וזכה למחווה חמודה ביותר בקאמבק של סדרת הטלוויזיה "בנות גילמור", ב-2015.

42 יום בחדר אחד: כל אחד יכול

מסע אחר לגמרי עושה גיבור הספר "מסע סביב חדרי" (הוצאת נהר, 2007). הסופר הצרפתי בן המאה ה-19, גזבייה דה מסטר, מספר על קצין צעיר שנידון לארבעים ושניים ימי ריתוק לחדרו, לאחר שהורשע בעבֵרת משמעת: נטילת חלק בדו-קרב על ענייני כבוד עם קצין אחר.

"… הגיתי והוצאתי אל הפועל מסע של ארבעים ושניים יום סביב חדרי. הדברים המעניינים שבהם הבחנתי, וההנאה הבלתי פוסקת שחוויתי לאורך הדרך כולה, גרמו לי לרצות לפרסמו ברבים. הביטחון שהדבר יהיה לתועלת, הוא שהובילני לַהחלטה. לבי מלא סיפוק בל יתואר כשאני מהרהר באינסוף האומללים, שלהם אני מציע מפלט בטוח משיממונם, מרגוע למכאוביהם. העונג שאתה מפיק ממסע סביב חדרך מוגן מפני קנאתם הטורדנית של בני אדם, ואין הוא תלוי כלל בממון. וכי יש יצור כה אומלל, כה נטוש, עד שאין לו אפילו מקום מפלט שאליו יוכל להימלט ובו יוכל להסתתר מפני כולם? הרי לכם כל הדרוש למסע. אני בטוח שכל בר–דעת יאמץ את שיטתי, יהיו אופיו ומזגו אשר יהיו; בין אם הוא קמצן או פזרן, עשיר או עני, זקן או צעיר; בין אם נולד באזור החום הצורב או בסמוך לקוטב — ביכולתו לצאת למסע, כמוני. בקיצור, במשפחת בני האדם העצומה, הרוחשת על פני האדמה, אין בנמצא ולוּ אדם אחד, אף לא אחד ויחיד (רוצה לומר, מבין אלה שחיים בחדרים) — שימצא סיבה, לאחר שיקרא את הספר הזה, שלא לצדד בצורת המסע החדשה שאני מביא לעולם".

לא עניין של גאוגרפיה

הסיבות שמובילות אדם לבידוד או לתחושת בדידות משפיעות על מצבו. לפעמים זו לא סערה בלב ים, והמפלט אינו אי עם עץ דקל. גם חיי היומיום המודרניים מזמנים בדידות והסתגרות. "ההשתחררות מהכבלים המסורתיים של חברת ימי-הביניים, אף שהביאה לפרט רגש חדש של עצמאות, בידדתהו, מילאתהו ספק וחרדה…", כתב אריך פרום בספר "מנוס מחופש" (הוצאת דביר, 1992).

היסטוריונית התרבות, פיי באונד אלברטי, מתארת בהרצאת "טד", את ההיסטוריה של הבדידות והשפעתה על בני האדם והחברה. "יש סוגים שונים של בדידות", היא אומרת, "אישה מבוגרת חווה בדידות באופן שונה מנער שנמצא בלב הרשתות החברתיות אבל אין לו חברים. המהפכה התעשייתית, העיור, השפיעו על הפילוסופיה, ומתוך כך על תפיסת הבדידות. צריך קודם כל להבין את השוני בין עריריות, בדידות ובידוד, כדי להבין את ההשפעות של כל תופעה כזאת על היחיד ועל החברה".


ושוב לבד, באופן טבעי

הלבד של פרידה הוא לבד אחר, כמו ששר גילברט או’סאליבן, בשיר הפרידה הקלאסי, Alone Again, שבו כלה עוזבת את החתן בחופה, ובא לו לקפוץ ממגדל.


בדידותו של האיש עם הסיגר

ויש גם בדידות מזהרת. זו השייכת רק לקומץ נבחר. זהו המנהיג המיוסר שעתיד האומה מונח על כתפיו, שלא יישן ולא ינוח עד שיציל את האנושות. כזאת היא דמותו של ווינסטון צ’רצ’יל בסרט "שעה אפלה" (2017). סיגר, כוסית אלכוהול בשעת לילה מאוחרת, זיעה שמתפשטת בכל הגוף, חרדה, לחץ וציניות בריטית. ההתמודדות עם הדיווחים על חיילים הרוגים והאיומים על קריסת הממלכה מותחת את צ’רצ’יל, והופכת אותו למנהיג מיוחד במינו. הבדידות הזו, המאוד גברית, נותנת לצופים הרגשה של ביחד מול בדידותו של המנהיג. זו בדידות מאחדת, נוטעת תקווה.


ויש גם סיפור

אם צריך להיזכר למה הגענו עד כאן, אפשר לקרוא סיפור קצרצר של גבריאל גרסיה מארקס, "משהו חמור מאוד עומד לקרות בכפר הזה".

Leave a Reply

Name *
Email *
Website