הר חרמון – הר הדמיון

חמים. שמש אביבית קפחה על השלג העדין והוא הזיע, נאנק תחת החום הלא טבעי לו, נאבק לשרוד ולהישאר רלבנטי, אולי עבור הילדים.

והילדים? הצטופפו באתר החרמון, ובוססו בכל ערימת בוץ מזכיר לבן שילדים אחרים כבר בוססו בה לפניהם בימים מאז הסערה האחרונה; חיכו בתורים גדולים למזחלות. לימדו אותם מגיל צעיר ששלג הוא ספורט אקסטרים.

לא הצטופפנו איתם, למרות המשיכה הטבעית שלי למקומות עמוסים לעייפה. חיפשנו שלג בתולי יותר, רך, ההיפך מאקסטרים, שלג שאפשר לדרוך בו לראשונה, שחתולי שלג לא הידקו עבור הקהל המשלם, שלג שאפשר לפרוץ בו דרכים, לדמיין מקום אחר, לחלום לרגע שאנחנו בארץ הפלאות, היכן שהכל אפשרי והלא אפשרי נשכח, לפחות לרגע.

וכך עשינו, הרחק מן המחסומים של המבקרים, ורכבי הצבא, הרחק מן המאבטח אשר צועק על הילדים בפתח הצר והמתועל אל הטבע הפראי: "מי שיזרוק שלג לא נכנס!", הלכנו למקום שבו פשוט לא היה אף אחד שיאמר לנו לא לזרוק שלג, היכן שאפשר לגלות עולם חדש ולא מוכר.

החרמון. צילום: דן לזר.

החרמון. צילום: דן לזר.

החרמון. צילום: דן לזר.

החרמון. צילום: דן לזר.

החרמון. צילום: דן לזר.

החרמון. צילום: דן לזר.

והר החרמון, יחידה גיאוגרפית נפרדת בפני עצמה, לא נגב ולא שפלה, לא שרון ולא גליל, אפילו לא גולן- החרמון בפני עצמו עומד והוא אכן מקום אחר. ואפשר לדמיין בו, וזה מה שעשינו. הלכנו קצת לאיבוד, שקענו קצת יותר מדי, טיפסנו על הגבעות החשופות, העירומות ונתנו להר לכבוש אותנו, לרגע חסד, לפני שחזרנו בנסיעה קצרה אל המידל איסט, ואל חיינו הארציים.

החרמון. צילום: דן לזר.

החרמון. צילום: דן לזר.

החרמון. צילום: דן לזר.

החרמון. צילום: דן לזר.

החרמון. צילום: דן לזר.

החרמון. צילום: דן לזר.

החרמון. צילום: דן לזר.

החרמון. צילום: דן לזר.

החרמון. צילום: דן לזר.

החרמון. צילום: דן לזר.

החרמון. צילום: דן לזר

Leave a Reply

Name *
Email *
Website