והעולם שתק: מדוע לא הופצץ אתר ההשמדה הגדול בשטחי הכיבוש הנאצי?

"שערי הגהינום נפרצו מאוחר, מאוחר מדי" אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס המרכזי לציון 75 שנה לשחרור אושוויץ. הכאב הגדול על כך שאושוויץ לא שוחררה מוקדם יותר, או למצער הופצצה מהאוויר, מלווה את כל מי שעוסק בשואה – את התלמידים ואת הניצולים, את ההיסטוריונים ואת המדינאים. היום מציינים בעשרות מדינות בעולם את יום השואה הבינלאומי, שנקבע בתאריך שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ בידי הצבא האדום. זוהי הזדמנות מצוינת לשאול האם יכלו לעצור, או לפחות להאט, את מכונת ההשמדה הנאצית המשומנת ביותר – מחנה אושוויץ בו נרצחו כ-1.5 מיליון בני אדם ביניהם לפחות 1.1 מיליון יהודים.

חייל פולני חוצה את המסילה העוברת בשטחי מחנה אושוויץ בירקנאו כיום. למצלולם אין קשר לכתבה (צילום: AP Photo/Alik Keplicz, FILE).

הידיעות על ההשמדה השיטתית של היהודים במזרח אירופה הגיעו לגורמי מודיעין בריטים כבר באפריל 1942, שלושה חודשים לאחר ועידת ואנזה בה הוחלט על אופן יישומו של "הפתרון הסופי" –  תכנית ההשמדה של יהדות אירופה. המודיעין הבריטי שהאזין לתשדירים של יחידות האַיְינְזַצְגְרוּפֶּן דיווח לוינסטון צ’רצ’יל, ראש הממשלה הבריטי, על ההשמדה השיטתית של יהודי אירופה במעשי טבח מאורגנים של קהילות יהודיות שלמות בכפרים ובעיירות של מזרח אירופה הכבושה. מאז הגיעו שלל ידיעות מפי גורמים שונים במדינות רבות על מעשי הטבח ביהודים. ידיעות על המתרחש בתוך מחנה אושוויץ הגיעו מאסירים שהצליחו לברוח מהמחנה ולספר לעולם על המתרחש בו תוך כדי ההשמדה. ביניהם היו: מורדוביץ’ ורוזין, שני יהודים שנכחו במחנה בזמן השמדת יהדות הונגריה; ולטר רוזנברג, ששינה את שמו לרודולף ורבה, שברח מאושוויץ יחד עם חברו אלפרד וצלר, רב-סרן בצבא פולין, ב-7 באפריל 1944; ויטולד פילצקי, אסיר פולני שנמלט בלילה שבין 26 ל-27 באפריל 1943; נפתלי לאו-לביא שנאסר במחנה עוד בימיו הראשונים של המחנה והצליח להימלט בתוך משאית מזון; ויותר מ-390 אסירים שנמלטו לאורך השנים וגורלם אינו ידוע.

ילדים ניצולי אושוויץ לאחר השחרור (צילום: Alexander Voronzow and others in his group, ordered by Mikhael Oschurkow, head of the photography unit/ wikimedia).

שחרורו הקרקעי של המחנה בידי הכוחות הסובייטים הגיע לבסוף רק ב-27 בינואר 1945, היום לפני 75 שנים. על פי בכירי המשטר הנאצי, הצבא האדום עשוי היה להגיע לשערי המחנה מוקדם יותר. זוהי אחת הסיבות המרכזיות לכך שהשמדת היהודים במחנה הסתיימה באופן רשמי, על פי הוראתו של היינריך הימלר, ב-3 בנובמבר 1944 – כמעט שלושה חודשים לפני שהכוחות הקרקעיים של הצבא האדום הגיעו למחנה. סיבה נוספת להחלטתו של הימלר להפסיק את ההשמדה היא מרד הזונדרקומנדו (האסירים ששועבדו בפינוי הגופות) שהתרחש ב-6 באוקטובר 1944 ובו נהרסה אחת מארבע המשרפות שפעלו בבירקנאו.
דבר העובדים בארץ ישראל
כל בוקר אצלך במייל

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

חיילי הצבא האדום בעת שחרור מחנה אושוויץ בינואר 1945 (גטי אימאג’)

מלבד האפשרות לשחרר את המחנה מוקדם יותר באמצעות כוחות קרקעיים עמדה גם האפשרות להפציץ אותו מהאוויר ובכך לפגוע במכונת ההשמדה. בסתיו 1943, לאחר השתלטות בעלות הברית על שדות תעופה בנפת פוג’יה באיטליה, היה אושוויץ לראשונה בטווח התקיפה של מפציצי חיל האוויר של בעלות הברית. טייס צעיר בשם ג’ורג’ מקגוורן, מי שיהיה לימים מועמד לנשיאות ארצות הברית, היה אחד הטייסים שהפציצו מפעלי תחמושת באושוויץ אולם נאסר עליהם להפציץ את מתקני ההשמדה ההמונית. מקגורן, שלימים כינה את ההחלטה שלא להפציץ את תאי הגזים "הפרק הרע בהיסטוריה של ארצות הברית", היה טייס מפציץ B24 ליברטור בכנף 455, יחידת מפציצים שהוצבה באחד הבסיסים האוויריים באזור זה בשם צ’ריניולה.

ד"ר רפאל מדוף, מנהל מרכז דיוויד ס’ ווימן ללימודי השואה (צילום באדיבות המצולם)

החוקר המתמחה בתגובת ארה"ב לשואה, ד"ר רפאל מדוף, מי שעומד בראש מרכז דיוויד ס’ ווימן ללימודי השואה, סיפר ל’דבר’: "בעלות הברית החלו לתקוף מהבסיסים החדשים שלהן באיטליה שורה של מטרות במרכז אירופה ובמזרחה שלא היו נגישות קודם לכן. בקיץ 1944 החלו מפציצים של בעלות הברית להפציץ מפעלים לשמן סינתטי שהגרמנים הקימו בשלזיה עלית שבפולין, אזור עשיר בפחם. מאחר ששמן היה הכרחי למאמץ המלחמתי של גרמניה, הוגדרו המפעלים הללו כיעדים בעלי חשיבות צבאית גבוהה. רבים ממתקני השמן נמצאו בקרבת מחנה ההשמדה אושוויץ. אחד מהם, מונוביץ, שכן פחות משמונה קילומטרים ממזרח לתאי הגזים והמשרפות. במהלך השנה שקדמה לכך קיבל ממשל רוזוולט מידע רב על אודות רצח ההמונים שהתרחש באושוויץ. אולם מידע מפורט עוד יותר הגיע באביב 1944 מפיהם של שני יהודים צ’כים, רודולף ורבה ואלפרד ווצלר, שביצעו את אחת הבריחות המוצלחות היחידות ממחנה ההשמדה הידוע לשמצה. לאחר שהגיעו לסלובקיה חיברו השניים דוח בן שלושים עמודים שנודע מאוחר יותר כ"פרוטוקולים של אושוויץ". הדוח כלל מידע מפורט על תהליך הרצח ההמוני, מפות שציינו במדויק את מיקומם של תאי הגזים והמשרפות ואזהרות בדבר השמדת יהודי הונגריה שעמדה בפתח."

יהודים מהונגריה לאחר ההגעה לאושוויץ 1944 (צילום: Ernst Hofmann or Bernhard Walte/ wikimedia).

 

 

 

 

חרף הלובי היהודי, בעלות הברית סירבו להפציץ את אושוויץ

"עובדה היא כי מספר רב של מנהיגים יהודים בארצות הברית ובארץ ישראל ביקשו זאת מהנשיא רוזוולט. במהלך הקיץ והסתיו הציגו בקשות ברוח זו לממשל רוזוולט, בין היתר, הקונגרס היהודי העולמי, הסוכנות היהודית, אגודת ישראל וועד ההצלה". ד"ר מדוף אף תיאר כיצד פועלי ציון באמריקה, מפלגה ציונית סוציאליסטית, פעלה בשיתוף גולדה מאיר, בניסיון לשכנע את הממשל האמריקאי להפציץ את המחנה או את מסילת הרכבת המובילה אליו.

על פי ד"ר מדוף, "עוזר מזכיר המלחמה דאז, ג’ון מקלוי, חיבר את המכתבים שדחו את הבקשות. הוא כתב בהם כי הפצצות כאלה יהיו "בלתי מעשיות" משום שהן ידרשו ‘הסטה משמעותית של כוח אווירי החיוני להצלחה של כוחותינו הפועלים כעת במבצעים מכריעים’. הוא טען גם כי עמדה זו של מחלקת המלחמה התבססה על ‘מחקר’ בנושא. אולם מעולם לא התגלתה כל עדות למחקר שכזה. למעשה, עמדתו של מקלוי לא התבססה על מחקר חדש, כי אם על מדיניות מחלקת המלחמה שלפיה אין להקצות משאבים צבאיים למטרת "הצלת קורבנות של דיכוי האויב, למעט במקרים שבהם פעילות כזו חופפת לפעולה צבאית כלשהי."

אחת מארבעת התקפות האוויר שביצעו בעלות הברית על מתחמי התעשייה בקרבת מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. בתמונה, מפציץ B-17 של צבא ארה"ב (גטי אימאג’)

כשנשאל על כך שידוע שהסוכנות היהודית קיבלה החלטה המתנגדת לבקשה להפציץ את אושוויץ, אמר ד"ר מדוף כי "דוח ורבה-וצלר שכנע את מנהיגות הסוכנות היהודית בארץ ישראל לשנות את עמדתם בנוגע לרעיון ההפצצה של אושוויץ. ב-11 ביוני 1944 הצביעו חברי הוועד הפועל של הסוכנות נגד בקשה להפצצה של אושוויץ מאחר שהאמינו כי מדובר ב"מחנה עבודה". אולם ב-19 ביוני שלח ריצ’רד ליכטהיים ממשרדי הסוכנות בז’נבה סיכום מפורט של דוח ורבה-וצלר אל מנהיגות הארגון שישבה בירושלים. במידע חדש זה, כתב ליכטהיים, כי בנוסף ל"מחנה העבודה בבירקנאו" מתקיימות במקום גם "רציחות בקנה מידה גדול" המתרחשות ב"מבנים ייעודיים המכילים תאי גזים במשרפות […] המספר הכולל של יהודים שנרצחו בבירקנאו או בסמוך לו מוערך ביותר ממיליון וחצי בני אדם." בשבועות שלאחר קבלת המסר מליכטהיים נפגשו נציגי הסוכנות בלונדון, בבודפשט, בג’נבה ובקהיר עם דיפלומטים ממדינות הברית והפצירו בהם לפעול להפצצת אושוויץ."

"מנהיג מרכזי נוסף שפעל למען הפצצה כזו היה נחום גולדמן שכיהן באותם ימים במקביל כראש הקונגרס היהודי העולמי וכנציג הסוכנות היהודית בארצות הברית. הוא הציע להפציץ את המחנה בפגישות עם פקידים אמריקאים וסובייטים, ואף שכנע את המנהיג הצ’כי הגולה יאן מסריק להעלות את הנושא בפני הסובייטים. פגישתו של גולדמן עם הגנרל ג’ון דיל, הנציג הבריטי לפיקוד העליון של בעלות הברית, הובילה לתגובה אופיינית: דיל אמר כי "על הבריטים לשמור פצצות עבור מטרות צבאיות". גולדמן עמד על כך ש"עשרות בודדות של פצצות הנחוצות לתקיפת מחנה ההשמדה לא ישפיעו על תוצאות המלחמה" וציין כי "חיל האוויר המלכותי מפציץ על בסיס קבוע את מפעלי חברת אי גה פארבן, מרחק קילומטרים ספורים מאושוויץ." דיל לא שינה את עמדתו. הוועידה האמריקאית-יהודית, קואליציה של כל הארגונים היהודיים המרכזיים בארצות הברית – בהם גם הקונגרס היהודי העולמי – הבהירה את עמדתה בכנס בניו יורק ב-31 ביולי 1944 כשהכריזה על החלטתה שלפיה על בעלות הברית "לנקוט את כל שיידרש כדי להרוס את כל האמצעים, המתקנים והאתרים שהנאצים מבצעים בהם את רצח ההמונים." קבוצות יהודיות קטנות יותר, כגון "ציונות העבודה של אמריקה" וועדת החירום להצלת יהודי אירופה ("קבוצת ברגסון" בהנהגתו של הלל קוק), קראו אף הן להפצצת המחנה."

התירוץ: חשש ל"פעולה נקמנית"

"חלק מהבקשות להפצצה לא זכו לתשובה רשמית. לחלקן השיב מקלוי וטען כי הפצצה של אושוויץ תוביל ל’הסטה’ של משאבים צבאיים מפעולות דחופות יותר. באחד ממכתבי הדחייה אף טען מקלוי כי הפצצה שכזו ‘עשויה לעורר פעולות נקמניות עוד יותר מצד הגרמנים’. הוא לא ציין איזו פעולה עשויה להיות נקמנית יותר מהמתת 12 אלף אנשים בגז מדי יום" הוסיף ד"ר מדוף.

צילום אוויר של בירקנאו, 1944. מחנה BI נמצא בתחתית התמונה; אזור "קנדה" והזאונה בצד שמאל (צולם על ידי חיל האוויר המלכותי ב-1944) (צילום: 60. Sqad. SAAF, Sortie No. 60/PR288/ ויקימדיה)

"טיעון ההסטה, טוען הסנטור ג’ורג’ מקגוורן, היה לא יותר מ"רציונליזציה", כהגדרתו. אחרי הכול, כמה משאבים צריך היה להסיט כדי להשליך כמה פצצות על אתרים שמטוסי בעלות הברית כבר טסו מעליהם ממילא?". בפגישה עם מראיינים ממכון דיוויד ס’ ווימן ללימודי השואה ומהטלוויזיה הישראלית דיבר מקגוורן, סנאטור לשעבר והמועמד הדמוקרטי לנשיאות בשנת 1972, לראשונה אל מול מצלמה על חוויותיו כאחד הטייסים האמריקאים שטסו מעל אושוויץ.

ביום חג המולד של שנת 1944 בשעות אחר הצהריים בחן מקגוורן את לוח ההצבות בבסיס האווירי בצ’רניולה שבו היה מוצב באותה העת ומצא את שמו ברשימת המשתתפים במבצע תקיפה על מפעלי שמן ב"אושוויצ’ים". למחרת הגיעה טייסת מפציצי הבי-24 ליברטר של מקגוורן – חלק מכנף המפציצים 455 – אל מפעלי הדלק במונוביץ, מתחם תעשייתי של אושוויץ, ששכן פחות משמונה קילומטרים מתאי הגזים. הם הטילו 50 טונות של פצצות. כמה פצצות תועות פגעו בטעות במרפאה של האס-אס והרגו חמישה מאנשי הארגון (במהלך החודש שקדם לכך הורו הגרמנים, שציפו להגעת הצבא האדום, על פירוק מתקני ההשמדה ההמונית, אך אנשי הממשל האמריקאי לא ידעו זאת, כך שהדבר לא השפיע על ההחלטה שלא להפציץ את המחנה).

"אין כלל מקום לשאלה אם היינו צריכים לפעול באושוויץ", אמר מקגוורן בראיון. "היה לנו סיכוי לא רע למחות את פסי הרכבת האלה מעל פני האדמה, מה שהיה פוגע בהעברת האנשים לתאי המוות האלה, והיה לנו סיכוי די טוב להשמיד את תנורי הגז האלה".
באותה העת לא היה כל מושג למקגוורן ולחבריו – הטייסים ואנשי הצוות –לגבי המתחולל באושוויץ. "השתתפתי בכל תדריך שחיל האוויר העביר לנו", הוא מספר. "שמעתי את כולם, מגנרלים ומטה, ולא שמעתי מישהו מזכיר את האפשרות שחיל האוויר האמריקאי יפעל נגד תאי הגזים אפילו פעם אחת".

אנטישמיות?

"תיאורים עכשוויים של הגישות המקובלות בשנות הארבעים נוטים להציג את דעת הקהל האמריקאית כאילו התנגדה בחריפות לזרים ובמידה מסוימת אף הייתה אנטישמית". תיאורים כאלו, סבר מקגוורן, לא הולמים בהכרח את הגברים הצעירים שלחמו בהיטלר. הוא האמין כי לו חיפשו המפקדים מתנדבים להפצצת מחנה ההשמדה, "צוותים שלמים היו מתנדבים". מרבית החיילים הבינו כי המלחמה בנאצים אינה רק מאבק צבאי, אלא גם מוסרי. לדעתו, הם היו מכירים בחשיבות הניסיון להציל את חיי אסיריו היהודים של היטלר – אפילו במחיר סיכון חייהם שלהם במשימת הפצצה מסוכנת. חשוב לזכור שהצנחות של אספקה לארגון המחתרת הפולני "ארמייה קריובה" בוורשה באוגוסט שנה קודם לכן בוצעו בידי מתנדבים שהסכימו להשתתף במשימות חרף הסיכון שבטיסה מחוץ לטווח הפעילות הרגיל."

כשנשאל ד"ר מדוף לגבי עמדתה של ההנהגה האמריקאית, ובעיקר הנשיא רוזוולט, בסוגייה, הוא מפנה אותנו לספריו. "כתבתי על הנושא בהרחבה בכמה מספרי, ובמיוחד בספר The Jews Should Keep Quiet – Franklin D. Roosevelt, Rabbi Stephen S. Wise, and the Holocaust. בעיני כדאי לבחון את רוזוולט לפי מעשיו ולא לפי מילותיו שכן ידוע שהוא זכה לאהדה עצומה הקרב הבוחרים היהודים וכמה מיועציו הקרובים ביותר היו יהודים. אולם למעשה היו צעדים רבים שרוזוולט יכול היה לנקוט, למעט מלחמה, על מנת לבטא את הסתייגותה של ארה"ב מרדיפות היהודים בגרמניה בשנות השלושים. הוא יכל למשל לגנות את גרמניה או לסרב להשתתף באולימפיאדת 1936 בברלין. אלא שלא רק שהוא לא נקט בצעדים מינימליים, הוא עשה בדיוק את ההיפך – סרב לגנות את היטלר במאות מסיבות העיתונאים שערך בשנים 1933-1938; עזר לנאצים לחמוק מהחרם היהודי האמריקני על סחורות גרמניות; צנזר ביקורת של חברי הקבינט על היטלר; ואפילו שלח חבר קבינט לנאום בעצרת פרו-נאצית בניו יורק, וכן גם דיפלומטים אמריקאים שהשתתפו בקונגרס המפלגה הנאצית בנירנברג".

הכניסה למחנה אושוויץ1 (צילום: Neil at the English language Wikipedia).

"אפילו בתגובתו לפוגרום ליל הבדולח בשנת 1938 הוא לא גינה ישירות את היטלר או ממשלת גרמניה" מוסיף ד"ר מדוף. רוזוולט פעל כך – לא רק כדי להימנע ממלחמה עם הנאצים, אלא כדי לטפח קשרים טובים איתם. לא דעת הקהל ולא הדיקסיקרטס (דמוקרטים דרומיים שמרנים) לחצו עליו ללכת לכיוון הזה. זה לא שרוזוולט רצה שהנאצים ישגשגו, והוא גם לא רצה שיהודי גרמניה יסבלו. עם זאת, מדיניותו באותה תקופה מעידה שהוא היה אדיש כל כך לרדיפות היהודים, שהוא התייחס למשטר הנאצי לא אחרת מכל ממשלה זרה אחרת – כאילו היטלר אינו רודף פראי של אנשים חפים מפשע."

אין לדעת כמה בני אדם היו יכולים להינצל לו תאי הגזים או מסילת הרכבת המובילה אליהן היו מופצצות. אין ספק שהדבר היה מאט את תעשיית המוות המשוכללת שהתקיימה באושוויץ-בירקנאו. מנהיגי העולם החופשי ידעו על המתרחש באתרים אלו ולמרות פניות חוזרות ונשנות החליטו להימנע מלהפנות את עצמתן הצבאית לעצירת הרצח.

Leave a Reply

Name *
Email *
Website