חזרתי לבית הספר היסודי בו למדתי לפני 20 שנה לראות “מה נשתנה?”

מערכת החינוך כפי שאנחנו מכירים אותה לא השתנתה באופן מהותי כבר 200 כמעט שנה, מאז נולדה בעקבות המהפכה התעשייתית: צלצולים, כיתה, מורה, לוח, שולחנות, תלמידים, מבחנים. ובכל זאת, נדמה שבשנים האחרונות המערכת כן עוברת מספר שינויים, ואפילו די מסעירים. לקראת יום המורה החלטתי לצעוד שוב במעלה המדרגות שבתור ילד חשבתי שהן הארוכות ביותר בעולם, כל הדרך מרחוב הלל לרחוב גולומב שבשכונת הדר בחיפה, בה גדלתי, ובה שוכן עד היום בית ספר ליאו בק יסודי.

בית הספר עצמו הוקם כגן ילדים עוד בשנות ה-30 של המאה הקודמת ואל המבנה הנוכחי עבר ב-1956. מאז לומדים בו 300-600 תלמידים בשנה ובשנים האחרונות, כחלק ממהלך התחדשות פנימי ושינוי הרוח במשרד החינוך, מיתג את עצמו בית הספר כ"בית ספר לאדריכלים צעירים" ויצא לניסיון חלוצי לשינוי המרחב החינוכי.

"הייתה לי תלמידה שהגיעה יומיים ברציפות לכיתה בלי עיפרון ומחק. להיות כאן מורה זה יותר מורכב ממקום אחר אבל מי שבנשמתה היא מורה נשארת איפה שצריכים אותה"

באמצע המסדרון המקושט שהמבנה שלו לא השתנה רבות מאז שסיימתי את לימודיי בשנת 2002 אני פוגש את שרית ממן, מנהלת בית הספר, ויחד איתה את סימה חיון, קארין וקנין, דורית דמס ולימור בן שטרית, כולן מחנכות כיתות בשכבות השונות בבית הספר. הצלצול והכיתות נשארו אותו הדבר, גם חלק מהמורות – את סימה ודורית אני זוכר עוד מימיי התרוצצותי כאן אי-שם בתחילת המילניום – אך במבט נוסף המסדרונות הארוכים נראים אחרת.

שרית עוצרת ומבקשת שאתייחס לכך שקירות המסדרון מלאים בתוצרים שונים שהתלמידים הכינו ועמדות עבודה. "כל מה שיש מחוץ לכיתות אלו הם תוצרים של התלמידים כחלק מתהליכי הלמידה שלהם, כשבנוסף לכך, יש להם גם עמדות שרטוט חדישות במסדרונות", היא מספרת. "הערכה חלופית, הפרוייקטים שהילדים עושים, היא גם הערכה מעצבת, כדי להגביר את המוטיבציה שלהם להשתפר. ניתן לראות את ההערכה הזו גם כאן במסדרונות. זה קודם כל שלהם. זה חשוב להם, זה משמעותי להם. והם יעשו הכל כדי שזה יצליח".

תלמידי בית הספר היסודי "ליאו-בק" בחיפה (תמונה באדיבות בית הספר)

לדבריה, הפיכת ליאו בק לבית הספר לאדריכלים צעירים, מהלך אותו קידמה לפני מספר שנים, איננו רק קונספט שיווקי אלא ניסיון ליצור עולם תוכן כולל לכל שכבות בית הספר. כל התלמידים נוגעים באופן כזה או אחר בתחום האדריכלות, אך המטרה איננה להכשיר אותם או לכוונם להתמיד בנושא.

למרות שאת המסדרונות עם התוצרים זכרתי במעומעם, ניתן היה להבחין בשינוי עומק שהתרחש באווירה של סביבת הלמידה. הילדים בשיעורים משחקים הרבה, חוקרים הרבה ובונים ומייצרים הרבה – בכל שכבות הגיל, כך שנראה שנופך משמעותי מאוד מיום הלמידה ושבוע הלמידה של התלמידים מוקדש להתעסקות פעלתנית המערבבת חושים, מיומנויות ואינטליגנציות רבות, מצב השונה בהרבה מהזיכרונות שלי אודות בית הספר לפני 20 שנה, שאמנם היו נעימים ולעיתים גם פעלתניים, אך רוב שעות הלימודים כללו ישיבה מאחורי שולחן והעתקה מהלוח.

"האתגר בחינוך היסודי היום קשור בטבורו לשינוי העצום שהתרחש בטכנולוגיה בעשור האחרון שמזמן שינויים נדרשים בתחום הפדגוגי", מספרת דורית. "ילדים לא יכולים לשבת היום שעתיים. אין כזה דבר יותר. לכן זה מה שמיוחד במרחבים האלו, שהילדים באמת לא יושבים באותו מקום אלא כל הזמן נמצאים בתזוזה. בלי לציין את זה שלשבת כל הזמן באותו מקום פשוט מנוון את הגוף", מוסיפה לימור.

"שיעור על שטיח דשא בו ילד בכיתה ו’ וילד בכיתה ג’ קוראים ביחד ספר. מה יותר יפה מזה?", שואלת בחיוך סימה. לטענת המורות, שינוי המרחב הפדגוגי שינה בהכרח גם את אופן ההערכה של התלמידים שנהיה עשיר יותר גם מול התלמידים וגם מול ההורים. "שאלות כמו: ‘האם טוב לילד בבית ספר?’, ‘איך הוא מרגיש שמתייחסים אליו בבית ספר?’, ו-‘מי הם החברים שלו?’ הן שאלות שעולות בימי ההורים, לצד ההערכה ההישגית", אומרת סימה. "אנחנו לא מבקשים את המדידה הכמותית, אלא מדידה איכותנית. מספר 83 ו-48 לא מדבר על מה שהוא התלמיד. מבקשים לדבר על הילד, לראות את הילד. הוא סקרן, שואל שאלות. הוא מבקש להרחיב את הידע".

תלמידי בית הספר היסודי "ליאו-בק" בחיפה (תמונה באדיבות בית הספר)

"זה גם אופן השאלות שהשתנה", מוסיפה דורית. "זה לא רק ‘מה קראת בטקסט?’ ו-‘מה יש שם’?, אלא גם שאלות כמו: ‘מה עניין אותך בטקסט?’, ‘מה העציב אותך?’, ‘מה שימח?’. זו לא רק הערכה, זה איך שאנחנו רוצים שהילדים ייגשו לנושאים שהם לומדים. הילדים לגמרי אוהבים את זה. אין פה נכון או לא נכון".

"הילדים בשכבה ג’ למדו על פארק חירייה", מספרת סימה על התנסות לימודית שהעבירה לתלמידיה. "כתבו מכתבים למנהלת בית הספר (היא קראה את כולם – ד.ט) בהם ביקשו לבקר בפארק עם הנימוקים הנובעים מתוך מה שהם למדו והבינו מהלמידה. ואחרי שהמנהלת התרשמה, היא הוציאה טיול לפארק".

האם השינוי של המערך הפדגוגי שינה את מערכת היחסים בין המורים לתלמידים?

"קודם כל, הכל בבית הספר מבוסס על אהבה, סבלנות, קבלה והכלת הילדים על מי שהם ומה שהם. ומשם יוצאת כל שאר הפדגוגיה", מדגישה שרית בחשיבות. ובכל זאת, יש שינוי מהותי. אחד מסימני ההיכר של השינוי שבית הספר עבר הוא דרך הישיבה בכיתה. מהלך הגוזר משמעויות חדשות על מקומה של המורה והיחס שלה לתלמידיה. אין יותר טורים ברורים. רוב הכיתות מסודרו בצורת ם’ והמורות ממש יושבות עם הילדים. "אנחנו לא עומדות בשיעור, המטרה היא להסתכל על כולם ושכולם יראו אחד את השני", אומרת קארין. "זו בחירה שלנו. פעם היינו עומדות, מלמדות ומסבירות מאוד במרכז. היום יותר מקשיבות, יותר איתם".

ילדים לא יכולים לשבת היום שעתיים. אין כזה דבר יותר. לכן זה מה שמיוחד במרחבים האלו, שהילדים באמת לא יושבים באותו מקום אלא כל הזמן נמצאים בתזוזה

"רואים יותר כל ילד, רואים מה הוא יודע, מה הוא צריך, איך לעזור לו. זה הרבה יותר כיף מלעמוד כל הזמן ולדבר, אם אני אדבר כל היום זה לא בהכרח יעזור או יקדם את התלמידים", מספרת לימור.

"ככה מצליחים ללמוד מהם הרבה יותר", מסכימה קארין. "כיתה מתחלקת לקבוצות ואני יושבת ביחד איתם, כל פעם עם חמישה ילדים. הילדים עצמאיים לחלוטין. הם כותבים, לומדים דרך משחקים חינוכיים – הכל פתוח. שלא יהיה בלבול, השיעור כולל גם מחברות וספרים, אבל! הכל משחקי מאוד וכשנגמר שיעור של שעתיים הם בכלל לא רוצים לסיים".

"המרחב הזה עוזר לכל תלמיד למצוא את עצמו בשיעור ושהמורה לא תפספס אותו, כי כל פעם המורה מול קבוצית אחרת, מול ילד אחר. אין מה לעשות, כשאנחנו מדברות פרונטלי אנחנו מדברות מול 20% מהאנשים – כל השאר עסוקים במחשבות, במקום אחר", מסכמת את הנושא שרית.

מרחב משחקי נוסף בבית הספר ממוקם בספריה, שגם לפני 20 שנה הייתה ספריה אבל אז הייתה רק ספרייה והיום במרכז החדר נמצאת במת עץ ענקית שמתוכה נפתחים ארונות המכילים ציוד יצירה ומשחקים שזמינים לילדים בכל עת. "הילדים נמצאים פה גם בהפסקה וגם בשיעורים. משחק הוא אחת הדרכים הטובות ביותר ללמוד. זה מהנה, זה מעניין וזה משמעותי" אומרת קארין.

"וגם שמחה, פשוט שמחה", מוסיפה לימור, "זה משהו שהוא מאוד חשוב. צריך לראות איך הכל נראה כשהם נכנסים לכאן, את ההתלהבות".

לתלמידי כיתה ו’ יש כל יום שישי ימי קמפוס בהם לומדים במתכונת סטודנטיאלית עם שיעורים נושאיים. זה אולי נשמע יומרני אך התוכן עשיר, התלמידים מתלהבים, אחת המורות שעשתה הסבה למקצוע מעריכת דין מלמדת משפט, עם התאמה לגיל כמובן, ואפילו המורות מגיעות לשמוע. "סימה מעבירה סמינר על ‘גיבורות על’", מספרת לי לימור. "התלמידים הכי התלהבו ממלאלה יוספזאי".

רואים יותר כל ילד, רואים מה הוא יודע, מה הוא צריך, איך לעזור לו. זה הרבה יותר כיף מלעמוד כל הזמן ולדבר, אם אני אדבר כל היום זה לא בהכרח יעזור או יקדם את התלמידים

"ההוראה היום היא דבר אחר לגמרי. לילדים יש היום הרבה יותר מקום לדבר ולהעלות דברים, המורה היא הרבה יותר מנחה. היא מלמדת אסטרטגיות למידה, מנווטת. התפקיד אחר", מסבירה שרית. למרות שהשינוי אותו מתארות המורות מזוהה מאד עם הרפורמות שהנהיג שר החינוך לשעבר, שי פירון, ונדמה שהן הצליחו להביא לא מעט מרוח הרפורמה לבית ספרן, לטענתן בית הספר עבר "התעוררות" פדגוגית עוד לפני כן. "המעבר הזה קרה כשהבנו שהדרך הקודמת פשוט לא עבדה", מוסיפה שרית. "אי-אפשר לדרוך במקום והיה צריך לעשות שינוי. זיהנו הרבה מאוד ילדים מוכשרים וחכמים ולא הצלחנו להביא את זה לידי ביטוי. הבנו שהמבחן והציון פשוט לא מספיקים כדי לספר את הסיפור של הילד. בסופו של דבר, אנחנו פה כדי לעשות הכל כדי שהתלמידים יצליחו, ואם הבנו שמה שעשינו בעבר לא עובד – צריך לשנות". "לדעתי השינוי הוכיח את עצמו", מוסיפה סימה. "הידע והמיומנויות של הילדים כיום פשוט במקום אחר".

האתגר: עברית שפה שנייה

מזה שלושה עשורים האתגר הכי גדול שהמורות בליאו בק פוגשות הוא תלמידים שהעברית אינה שפת האם שלהם. משנות ה-90, שכונת הדר בחיפה, שליאו בק הוא בית הספר היסודי הכי גדול בה, קלטה כמות עצומה של עולים יוצאי מדינות חבר העמים שעלו בגל העלייה הגדול ושינו את השכונה לחלוטין. בכיתה בה למדתי משנת 1996 עד 2002 מתוך כ-38 תלמידים, רק חמישה לא היו דוברי עברית מבית. כיום השכונה ממשיכה לקלוט עולים חדשים מארצות חבר עמים, כשעם השנים הצטרפו אליהם גם תלמידים עולים מאתיופיה, ערבים נוצרים ומוסלמים, חלקם ילדים ללוחמי צד"ל שמתגוררים בשכונה, ילדי עובדים זרים מהפיליפינים וילדי מבקשי מקלט מאריתריאה. המצב הייחודי של השכונה ושל בית הספר מציב בפני המורות את מה שהן מגדירות כאתגר החינוכי שלהן: ללמד כיתות מלאות בילדים שעברית הינה שפה שנייה עבורם.

"תלמידים יושבים ביחד באותה כיתה ולא כולם יכולים לדבר אחד עם השני", מספרת לימור. "אבל איכשהו הם מוצאים את השפה. הם מדברים, משחקים, נפגשים. יש כ-10 שפות שמדוברות בבית הספר. וכמובן גם תרבויות". סימה מחדדת: "זה האתגר שלנו, פדגוגיה בה העברית היא השפה השנייה. קודם כל צריך להבין שבעצם התלמידים מדברים עברית רק כאן, בכיתה. בבית, ברחוב, בהפסקה – הם חוזרים לשפת האם".

"כשאני מלמדת מילה חדשה אני שואלת איך אומרים את המילה ברוסית, בערבית ובתיגרינית וילד שקשה לו להתבטא בעברית אז יהיה לו חבר שיתרגם אותו. הרעיון הוא שיש מקום לכל ילד. לכל שפה. אין מצב אצלי שהילד ירצה להגיד משהו והשפה תהווה מולו מכשול", מסבירה סימה.

אי-אפשר לדרוך במקום והיה צריך לעשות שינוי. זיהנו הרבה מאוד ילדים מוכשרים וחכמים ולא הצלחנו להביא את זה לידי ביטוי. הבנו שהמבחן והציון פשוט לא מספיקים כדי לספר את הסיפור של הילד. בסופו של דבר, אנחנו פה כדי לעשות הכל כדי שהתלמידים יצליחו, ואם הבנו שמה שעשינו בעבר לא עובד – צריך לשנות

"מה שיפה לראות זה איך ילד עם הזמן לאט לאט עובר לדבר עברית תוך כדי שהוא מדבר רוסית. אבל אנחנו נדרשות וגם דורשות פה הרבה מאוד", אומרת לימור. "בין היתר בית הספר שם דגש על חגיגת חגים ותרבויות וכבר מתכוננים לחגוג נובי גוד וכריסמס. הורים אצלנו יזמו פעילות שנותנת התייחסות לכל החגים. יש אבא עם גן שבנה עץ, שלח לנו אותו לכיתה כדי שנקשט אותו והחזרנו לגן. אני חושבת שאנחנו מצליחים לחנך ככה לסובלנות ולאהבה אחד של השני. אולי נצליח פה לבנות דור של תלמידים שמתייחסים אחרת אחד לאחר. וזה גם הרבה פעמים טבעי אצלם כי ככה הם גדלים", היא מתגאה.

בנוסף לרב תרבותיות, צוות בית הספר עומד בפני אתגר של מפגש עם תלמידים הגדלים בשכונה שנמצאת במצב סוציו-אקונומי קשה. "אנחנו מתייחסות כל הזמן למצבים רגישים: למי יש בגד מתאים, למי יש אוכל. אבל זה לא פקטור אצלנו ביחס לתלמידים", אומרת סימה. "החוויה כמורה, לפגוש את המציאות כפי שהיא, באמת היא קשה", אומרת לימור. "הייתה לי תלמידה שהגיעה יומיים ברציפות לכיתה בלי עיפרון ומחק. כמובן שיש לנו פה מענה מידי לזה אבל עצם ההיתקלות יכולה לשבור את הלב. להיות מורה זו משימה באמת לא פשוטה, להיות כאן מורה זה יותר מורכב ממקום אחר אבל מי שבנשמתה היא מורה נשארת איפה שצריכים אותה".

קודם כל, הכל בבית הספר מבוסס על אהבה, סבלנות, קבלה והכלת הילדים על מי שהם ומה שהם. ומשם יוצאת כל שאר הפדגוגיה

לקראת סוף המפגש אני מזכיר למורות שמזה חצי שנה הן עובדות ללא הסכם שכר וכנראה שהמצב לא הולך להשתנות בזמן הקרוב. נדמה שלצד עשרות האתגרים שעומדים בפניהן, הן מסכמות את עבודתן בהנאה רבה. "חד משמעית זה הבית שלנו", אומרת סימה וכל השאר מסכימות. "המשכורות שלנו לא משתנות שנים, לא משנה כמה תבוא לבית ספר, המשכורת לא זזה", צוחקת שרית. "המצב צריך להשתנות ובעיקר בשביל הדור הבא. במיוחד בשביל אלו שמגיעים להוראה. אנחנו היום במצב שאין מורים. לי קשה מאוד לגייס מורים". "אבל!", מוסיפה מיד לימור, "הכוחות הפנימיים של בית הספר מתגייסים להכל!". ושאר המורות מוסיפות חיוך. "זה המקצוע הכי שוחק בעולם", היא מסכמת, "ואני לא יודעת אם יש את זה בהסכמים אבל הכי חשוב להבין שכדי שמורה יוכל לתת מענה אמיתי לתלמידים – הוא צריך ללמד פחות שעות פרונטליות ושיהיו לו יותר שעות הכנה. מה שאין היום. שיעשיר את עצמו ויכין את עצמו כמו שצריך".

Leave a Reply

Name *
Email *
Website