“יצירה ללא מחבר” מבט ביקורתי על ההיסטורי של גרמניה מבעד לעיני אומן

אולי יש בי תמימות מסוימת שרוצה לראות את הטוב, ולו גם בגרמניה – אותה ארץ שרצחה את משפחתי. הרצון למצוא את מרומם הנפש באנושות, הוא המביא אותי להתפעלות מאישיותה של אנגלה מרקל, שבהחלטתה המודעת, שאל להם לגרמנים לשכוח לעולם את לקחי השואה, ולעולמי-עד את העובדה שהנאציזם הוקם בידי גרמנים, עמה – הביאה לחשבון נפש ולאומנות המשוחררת מכבלי מיגננות עצמיות המאפיינות עמים היוצרים מסך עשן ואטימות רגשית למה שעיניהם רואות, דהיינו, עוולות אנושיות הנעשות על-ידי עמיהם, במשפטי הצטדקות מתגוננים כמו "הלא העם העומד מולנו רוצה להשמידנו", "בוגד מי שמעביר ביקורת חריפה על המשטר והדת שלנו", "אנחנו הטובים והם הרעים המאיימים לכלותנו" ובשם תעמולה זו, ולו גם אם יש בה קורטוב של אמת, ניתן דרור לכל גזענות.

אמנם היו בשעתו יוצרים בקולנוע הגרמני, שעשו חשבונות נפש כגון הבמאי פאסבינדר, אבל דומה שהמרקליזם – תבורך האישה היקרה – משחרר חרצובות יצירה, בריאים לעולם כולו – חשבון נפש היסטורי של גרמניה שסבלה במאה העשרים מכל צורות המשטר האוטוריטרי שמשמעותם השמדת דעות ואנשים שחשבו אחרת, או למצער סתימת פיותיהם.

זהו סרט מהמשובחים ביותר בעשור זה של הקולנוע של גרמניה. שום רגע אינו מיותר בסרט זה, אינו משעמם ביצירת הגדולה המתפרשת על פני למעלה משלוש שעות, שיש בהן הכול

סרטו החדש, המרהיב והחכם של הבמאי הנפלא פלוריאן הנקל פון דונרסמארק, "יצירה ללא מחבר", שריגש אותנו לפני שתים עשרה שנה בסרט המדהים "חיים של אחרים", מחזיר אותנו דרך עולם האומנות, אל גרמניה על תקופותיה השונות, החל מתקופות הנאציזם ועד היום, ומתאר באופן מרתק, את הפרשנות על האומנות שניתנה על-ידי הנאצים שחנקה ורצחה אמנות ואומנים שלא הלכו בקו היווני קלאסי שהתאים לפאגניות הטבטונית, ואחר כך תפקיד של האומנות בשנות החמישים/שישים של המאה הקודמת כמכשיר שליטה על המוח ורוח האדם ב"דיקטטורה של הפרולטריון" האכזרי בגרמניה המזרחית, וביקורתו של פון דונרסמארק אינה חסה על האומנות בתקופת גרמניה החדשה, המערבית הקפיטליסטית, בה האומנות היא פונקציה של מיתוג שיווקי, ודרך פסיפס היסטורי מורכב זה הוא מביא לצופה אפוס ענק תוך שימוש ביכולת האינסופית של אמצעי ההבעה הקולנועית.

זהו סרט מהמשובחים ביותר בעשור זה של הקולנוע של גרמניה. שום רגע אינו מיותר בסרט זה, אינו משעמם ביצירת הגדולה המתפרשת על פני למעלה משלוש שעות, שיש בהן הכול: גם רגעים המוליכים את הצופה על מי מנוחות, צופה ביופי בהתגלמותו הצרופה ללא מניפולציות דרמטיות.

צילום מתוך הסרט "יצירה ללא מחבר". (באדיבות בתי קולנוע לב)

"יצירה ללא מחבר" מתבססת על סיפור חייו של אחד מגדולי ציירי גרמניה, ריכטר, שמשך את ידו מהסרט לאחר כעשר שנות עבודה עם הבמאי. ריכטר דרש שהדמות האמתית דהיינו ריכטר הצייר, כלומר הוא עצמו, תשונה לדמות של סופר – והבמאי, אירוני למדי ברוח הסרט, סרב לגחמתו של ריכטר. כבר הדגשתי במאמר אחר שלא כל אומן הוא חיית מחמד. ממה נבע רצונו של הצייר לשנות את דמותו? כבר שייקספיר דיבר על ההיגיון וחסרונו בשיגעון. זכותו המלאה של ריכטר כמו גם זכותו של הבמאי לסרב ועל זכות ההבעה החופשית של האומן ללא ציוויים מלמעלה מדבר הסרט.

קורט ברנט, גדל כילד בתקופת הנאציזם אצל דודתו אליזבת המקסימה (פאולה ביר האלוהית ששיחקה ב"טרנזיט"), שלקחה את קורט הקטן לתערוכות כדי לפתח בו את כשרונו והתפתחותו כאומן. התערוכות שבהן הוא מבקר, מציגות את היצירות המופשטות והקוביסטיות באופן לעגני, כדקדנטיות – פסגת השחתת הנפש של העם הארי הטהור (אוסיף שהם ראו בזה כדקדנס יהודי). הדודה אליזבת שעולמה מהפכני ומשוחרר, שוחרת אומנות מודרנית נלהבת, מחנכת את הילד "לעולם לא להסיר את עיניו משום דבר" כולל לא מעירום אישה שהוא הטבע בהתגלמותו, ובסצנה מדהימה היא מנגנת עירומה לפני הילד בפסנתר, נתפסת בחטאה ונשלחת לגניקולוג הראשי, פרופ’ קרל זבאנד (סבסטיאן קוך הנהדר), שראשית מעקר אותה כחולת נפש.

"אסור לתת לגנים רעים לעבור לדורות הבאים", אומר זבאנד, ואחר כך היא נשלחת למותה. בדוקטרינת הנאציזם אותה מיישם הגניקולוג זבאנד באדיקות נוסח מנגלה, הוא מצדיק את מעשי הרצח באומרו כי "המשאבים בעולם מצומצמים, לכן יש להוציא להורג בעלי מום, חולי נפש והומוסקסואלים". (הלכות הריגת גוי, בספר "תורת המלך" של הרב גינזבורג. לא שכחנו…). הגניקולוג השטן, מוסיף ועונה לשאלה, מה מדריך את מעשיו והוא עונה "כי אני יכול". אלוהים! לא זה בדיוק מה שאנו אומרים על המושחתים במנהיגנו. הם גונבים "כי הם יכולים?" ברצינות לא להשוות חלילה… רק לחשוב על המשפט.

צילום מתוך הסרט "יצירה ללא מחבר". (באדיבות בתי קולנוע לב)

מסיבות מסוימות ניצלו חיי הגניקולוג הפושע, בשעה שגרמניה משוחררת על-ידי הרוסים והופכת לגרמניה המזרחית הנשלטת על-ידי דיקטטורה אחרת. קורט הילד הופך לקדט אומנות בגרמניה המזרחית ודרכו נפגשת עם הגניקולוג הנתעב בנסיבות רומנטיות דווקא.

גם בגרמניה המזרחית המשוחררת האומנות הופכת כלי שרת ביד המשטר: היא צריכה, על-פי האחראים על האומנות, לשרת את מעמד הפועלים, טרקטורים, פועלים עם מגל ופטיש וכל הבולשיט. מה שנקרא "אומנות קונסטרוקטיבית" למען העם. סצנות מלאות חן והומור מלוות את השלטת הדוקטרינה הזאת (מירי רגב ונפתלי בנט היו עושים חיים משוגעים בגרמניה המזרחית). ניקיטה חרושצ’וב מנהיגה של בריה"מ ייצג את פסילת האומנות המודרנית באומרו ש"הציור המופשט דומה לזנב חמור ששוטט על הבד". הסטאליניזם החרים גם את קפקא "הדקדנטי" בתואנה שהוא משמש כמסר אנטי-סטאליניסטי, למרות שקפקא מת לפני שסטלין עלה לשלטון.

האפוס הנהדר על תולדות האומנות מתקופת הרייך השלישי, במקביל לעוולות נמשכת עד לגרמניה המערבית החופשית, בה אלוהי הכסף מאלץ אמנים ליצור בנגוד ליצריהם, כשרונם ומצפונם.

צילום מתוך הסרט "יצירה ללא מחבר". (באדיבות בתי קולנוע לב)

"יצירה ללא מחבר" מרגש בסצנות ארוטיות המופלאות ביותר שראיתי בקולנוע, מייצגות בכישרון רב את רוח החופש. ברגע מסוים, משמשת הארוטיקה כמסר, הצועד בקו מקביל ליצירה האומנותית המשוחררת: זה קורה כאשר הזוג המאוהב נטרף במין סוער לאחר מין מעודן, משחרר את היצרים ברגע של שגעון אהבה שאין לו פשר בשפה האנושית ובמקביל, בעריכה צולבת, אנו רואים את הגניקולוג הנאצי-סטאליניסטי מבצע אקט מיני בדקדוק מיני מכאני קר, על-פי הספר של האם האנגלייה המשכנעת את בתה להינשא לבן אצולה, "לא מוכרחים לאהוב, פעם בשבוע סובלים במיטה". הארוטיקה והיצר האומנותי הם שני צדדיה של אותה מטבע: אהבה.

נקודה ראויה לציון: משחקו של השחקן הראשי המגלם את קורט (טום שילנג) מבוים באופן יוצא דופן במה שהצופה מורגל בדרמה: אין הוא גיבור ואין הוא אנטי גיבור, הוא מניח לאירועים לחלוף על פניו בפאסיביות. אין הוא יודע להסביר את מעשיו. הוא עושה. כל לקטור קולנוע שהיה קורא את התסריט היה מוריד לו נקודות בשל כך (ללא גיבור או אנטי גיבור?!) אבל כפי שתצפו בסרט, יש כאן מטרה מתוחכמת. דמות נוספת שכבשה אותי היא דמות המורה לאמנות המדהים את תלמידיו כאשר מסרב לצפות בעבודותיהם. לא רואה כל זכות לבקר יצירות אמנותיות גם אם מדובר בסטודנטים.

צילום מתוך הסרט "יצירה ללא מחבר". (באדיבות בתי קולנוע לב)

דמויות מרתקות נוספות שזורות בסרט, סצנות מצולמות וערוכות למשעי (אין לי רצון לעשות ספוילר) מקשטות את הסרט הפנומנאלי הנהדר הזה שאינו נצלני ואינו יוצר דרמות כדי ללכוד את נפש הצופה. אדרבא: הוא מותיר קונפליקטים בלתי פתורים, במיוחד בכל הקשור לפושעים נאצים ובולשביקים שלא באו על עונשם. זה בסדר? זה לא בסדר? אין הסרט שופט. לא בזה עוסק הסרט, למרות שברור לחלוטין מתוך גורלם של הפושעים שהם לא מובאים לדין. הצופה האינטליגנטי לא זקוק ליותר.

לא להחמיץ. אגב צילום נפלא, שיחד עם הסרט מועמד לפרס האוסקר.