לאן הולך מי שאין לו בית בזמן סערה? ביקור בגגונים של דרום תל-אביב

בפתח מקלט החירום שפתחו עיריית ת"א ועמותת ‘לשובע’ לטובת חסרי הבית בעת הסערה עמד המאבטח א’ דובר הרוסית, עם הכלב הגדול שלו גרף, והזמין אותי להכנס. "יש אוכל, יש מיטה, אפשר להתרחץ", הוא הפציר. "לא בשבילי", אני אומר, ולא מבין למה חשוב לי להדגיש, "אני כותב בעיתון". "בסדר, תכבה פנס, חבל", הוא אומר כשאני שולף את הטלפון כדי לרשום את מספר הטלפון של לילי, האחראית מטעם ‘לשובע’. אני נכנס למקלט הגדול והריק. מזרונים עטופים בניילון עומדים בערימה בפינה. בחדר אחר המשמש כחדר האוכל עומדים חמישה שולחנות, על אחד פינת קפה, על השני צלחות עם פירות ומתחת מנות מזון באריזות קלקר, ושלושה שולחנות עם מפת ‘אל-בד’ כחול, עליהם אמורים לשבת לאכול. החל מתחילת ההתקררות ברביעי ועד חמישי בצהריים השבוע התארחו כאן שלושה אנשים.

מחוץ לגגון, פלורנטין ממשיכה בשלה. אמנם בשבוע שעבר ספגה השכונה מנות גשם מכובדות, אך הגשם שאמרו שיבוא השבוע לא הגיע עד כה. עניין של מזל. א’ מראה לי את החדרים בגגון ומזמין אותי לקפה. אחרי סירוב נימוסין אני נשאר, אולי יקרה משהו. אנחנו מדברים קצת, והוא מספר שהוא עובד 16 שעות רצוף. לפחות משלמים על שעות נוספות, שאלתי. "מה פתאום? אני קבלן", הוא אומר בכעס מעורב בהשלמה. (תגובת עיריית תל-אביב-יפו: העירייה מקפידה מאד על חוקי עבודה ומנוחה ועל תשלום שעות נוספות ולא תאפשר עבודה של מעל 12 שעות. הנושא נמצא בבירור מול הקבלן והנושא יובהר שוב גם לו).

הכניסה לגגון החירום של עירית ת"א ועמותת לשובע (קרדיט: דבר)

בשנים האחרונות מסתובבים אלפי חסרות וחסרי בית ברחובות דרום תל אביב, ובחודשים האחרונים מספרם עלה. מעבר לקשיים הברורים שהם חווים בגשם ובקור, המצב גורם לסבל רב גם לתושבי השכונות. בכניסות לבתים מסתתרים חסרי בית מהגשם, לעיתים גם ישנים בהן בלילות, חלקם גם משתמשים בסמים. בשבועות האחרונים התארגנה מחאת תושבים שזכתה לשם ‘דרום תל אביב בקריז’ בדרישה מהעירייה להתייחס למצב, והעירייה אכן הגבירה את פעולותיה בנושא. המענה שמציעה העירייה נכון להיום הוא הפניית חסרי הבית לגגונים, הפנייה לגמילה, ומעדות התושבים – גם סילוק לחלקים אחרים בעיר.

ליטל מוסק, מנהלת תחום דרי רחוב בעיריית ת"א: "הגגון פתוח 24/7, ומקבל בלי מיון, רק אחר כך אנחנו בודקים. בלילות הסערה אנחנו עומדים על 60-80 אנשים, ובעקבות כך פתחו ‘קלט חירום’, כדי לענות על הצרכים של התושבים"

בעקבות הסערה והאסונות שאירעו בדרום ת"א בסוף השבוע האחרון החליטה העירייה לפתוח מקלט נוסף לחסרי הבית. המקלט פועל בשיתוף עמותת ‘לשובע’, שממומנת בעיקר מתרומות (80%) ומתמיכת העירייה (20%). כרגע מפעילה העמותה ארבעה גגונים לחסרי בית: לנשים נקיות מזנות וסמים, לגברים נקיים מזנות וסמים, ולגברים שלא בודקים האם הם משתמשים. הגגון שנפתח השבוע, המכיל חמישים מיטות, אמור לקלוט בעת חירום את דרי הרחוב המסתתרים מהגשם.

"ימי הסערה הם ימים עמוסים מאוד", אומרת ליטל מוסק, מנהלת תחום דרי הרחוב של העמותה. "הגגון פתוח 24/7, ומקבל בלי מיון, רק אחר כך אנחנו בודקים. בלילות הסערה אנחנו עומדים על 60-80 אנשים, ובעקבות כך פתחו ‘קלט חירום’, כדי לענות על הצרכים של התושבים".

לילי גנור, מנהלת התפעול של עמותת ‘לשובע’, נכנסת למקלט הריק כשהמאבטח ואני שותים את השחור שהוא הכין. "מהעירייה הביאו שלושים מזרנים ושמיכות, וכל השאר זה עלינו. השולחנות, האוכל. כל המערכת התגייסה ברביעי, ובערב העסק עמד. ארגנו אוכל למאה אנשים אבל רק שלושה ישנו כאן, והגיעו עוד שלושה אנשים לאכול".

אנג’ליקה

אנג’ליקה נכנסת. אומרת שלום ללילי, ושאמרו לה שיסגרו בשישי. היא מכינה לעצמה תה. לילי מחדדת שהמקום ייסגר במוצאי שבת, ומציעה לה ללכת למסעדה של לשובע לא רחוק משם, אבל אנג’ליקה כבר מרתיחה את המים. בוצעת לחם, מורחת ריבה, ומתיישבת לבד ליד השולחן.

העובדת הסוציאלית סיפרה לה על המקום. לילי מנסה לברר איתה למה עוד חסרי בית לא באים, אבל אנג’ליקה לא יודעת. "חבל שאין דוש, זו בעיה", אומרת אנג’ליקה. "איפה את מתקלחת?", שואלת לילי, ואנג’ליקה משיבה "אני רק שלושה ימים בחוץ. חצי שנה אני ככה, מאז שהבעל נפטר". תרצי להתראיין? אני שואל. "כן", היא משיבה. בחרנו להביא את השיחה בדיוק כפי שהיתה:

אני שומע שאת לא מפה, אמרתי. "נולדתי ברוסיה, בחברקוב". מה זה, סיביר? "כן". מתי עלית?" "99. עשרים שנים אני פה". כל הזמן בת"א? "כן". למדת? היתה לך עבודה? "בטח. מלצרית עבדתי. גם בחנות סופר ויקטורי עבדתי. קופאית. גם מטפלת ילדים. הרבה ילדים. ככה. נקיון. הרבה עבודה היה".

"לפני חצי שנה, מתי בעלי מת. הלכתי קודם לשתות, אחר-כך להשתמש. עכשיו זהו. שבוע הבא אני הולכת לגמילה. עובדת סוציאלית עושה עכשיו טפסים". איפה הגמילה? "קריית שמונה". את מקווה שזה יעזור? "כן".

זה החורף הראשון שאת נמצאת בחוץ, אמרתי. "כן", היא עונה. איך מסתדרים? "מה איך מסתדרים?", איך את דואגת לעצמך? "ככה אוכלת את עצמי, אני ככה, בגיל חמישים. בחיים לא ככה יהיה". יש קרובים? "אני לבד בארץ".

מה היית רוצה שיקרה לך חוץ מגמילה? "שאני עוד פעם אשכיר בית, אלך לעבוד, כזה". שכרת בית בת"א? "כן". ומאז שהבעל נפטר, נגמר הכסף? "כן. הכל. שמתי מצבה 9 אלף. ואז השתמשתי חצי שנה כל מה שהיה. גם אוטו היה, הכל היה. אין כלום עכשיו, רק חובות." והעוס"ית עוזרת לך? "ביטוח לאומי מקבלת, הבטחת הכנסה ואלמנה. 3 אלף רק דירה, אחד חדר. מה עם תשלומים, מים, חשמל, מה לאכול. בגלל זה אני ככה. עכשיו אני שותה מטדון". וזה עוזר? "עכשיו שתיתי".

בלב את מאמינה שאת יכולה לצאת מהסמים והאלכוהול? "כן. אין דרך אחר, או למות או לחיות עוד פעם כמו בנאדם. אין משהו אחר". אז טוב שהעירייה עושה מקומות כאלו? "בטח. אבל עכשיו אמרו לי שבשבת סגור. איפה אני הולכת? אתקשר לעובדת סוציאלית, תסדר לי מקום אחר"

כמה זמן הגמילה בקריית שמונה, שאלנו. "חודש. ואפשר עוד. אם אני רוצה אפשר גם שלוש חודש. עד שרואים שאת בסדר". בלב את מאמינה שאת יכולה לצאת מהסמים והאלכוהול? "כן. אין דרך אחר, או למות או לחיות עוד פעם כמו בנאדם. אין משהו אחר". אז טוב שהעירייה עושה מקומות כאלו? "בטח. אבל עכשיו אמרו לי שבשבת סגור. איפה אני הולכת? אתקשר לעובדת סוציאלית, תסדר לי מקום אחר".

פגשת ברחוב אנשים טובים גם, או רק אנשים רעים? "לא. רק רעים. אמרו לי ללכת להוסטל של הבנות זונות, והיא יודעת שאני בחיים לא עושה כזה. לא מוכנה להיכנס לשם. הייתי בחוץ".

איך את מחזיקה מעמד? מה עוזר לך להחזיק מעמד? "לא יודעת". אמונה? תקווה שיהיה טוב? "כן". את נראית לי אישה מאוד חזקה. "הייתי, אני חושבת, עכשיו קצת. או גיל, לא יודעת. גיל 50. מתי את צעירה יותר, בטח חזקה. ברוסיה הבן שלי שם נפטר, גם היה תרופה שגם אני שתיתי, מזמן לא יודעת. עכשיו ב-22/1 חצי שנה, ועוד כואב הכל". כמה זמן עבדת בויקטורי? "ארבע שנים, לפני חמש שנים. מאז עבדתי מטפלת עם ילדים. בשבעה באו הביתה, נתנו לי 1,000 שקל ככה, למרות שאמרתי לא לא לא, נתנו. אין אף אחד. אין הורים פה. אמא שם ברוסיה, מקבלת פנסיה שמה גרושים. אני כל הזמן עזרתי לה בכמה גרושים, ועכשיו…".

אופיר

תוך כדי השיחה עם אופיר נכנסים למסדרון המאולתר שני גברים צעירים. הם מספרים לו שהם מחפשים מקום, והוא שואל אותם איך הגיעו אליו. "למה אתם רוצים לצאת מהגגון?", "הוא לא מסתדר שם", אומר האחד שנראה יותר מנוסה. "נתנו לי כתובת הגדוד העברי 11, אז באתי". "יש לך עובדת סוציאלית?", שואל אופיר ומבטיח לדאוג להם. "יש פה תנאים להיכנס: אין פה שימוש במקום ואין פה אלימות. כנסו, תאכלו, תשתו ואני כבר בא".

אופיר אמינוב, הקים ומפעיל את ‘קורת גג’: "כמה עולה למדינה האמבולנס? ובתי הסוהר, המטרד לציבור, השוטרים והפריצות, מול לדאוג לדירות? איך אנחנו מצליחים לדאוג לארבעים אנשים, והעירייה דואגת רק לשמונים? אלו לא סכומים כאלו גדולים. זה פשוט לרפא את האנשים, ויש תרופה"

אופיר אמינוב הקים את עמותת ‘קורת גג’ ב-2007. בהתחלה היו לו דירות בהן שיכן חסרי בית בתמורה לתשלום של 1,700 השקלים שהמדינה נותנת כסיוע בשכר דירה, ולפני כמה שנים שכר את המקום הזה, הצמוד לשביל עכו הידוע לשמצה, כדי להפכו לגגון בימי החורף. אוהל ארעי שהקים בחורף 2015 בסמוך נהרס בידי פקחי העירייה, אבל הוא המשיך בשלו. "באתי ממקום של חסד", הוא מספר, "זה לא שיום אחד קמתי בבוקר והחלטתי שאני רוצה להתעסק עם הומלסים ונרקומנים. גדלתי בבית כזה. אבא שלי היה יושב ראש הרשות למלחמה בסמים של עיריית ת"א וראש הרשות לדרי רחוב בשנות ה-2000, ככה שבתור ילד התחלתי להבין מה זה דרי רחוב וכמה הם זקוקים לזה".

אופיר אמינוב, בגגון שהקים ברחוב בגדוד העברי "אם המדינה לא עושה מה נעשה נשאיר אותם ברחוב?" ((קרדיט: דבר)

"אני רואה אותם מסתובבים ברחובות, ואחרי שהם פה, הם קמים, רוצים להסתפר, לעבוד. בנאדם אחרי שלושה ימים, היה כולו בוץ, לא מקולח עם מעיל, הקמתי אותו מהרחוב, אחרי שלושה ימים פה הוא אומר לי שהוא רוצה לעבוד. התגלח. הוא רואה מעליו גג – זה חיים אחרת לגמרי".

זה לא תפקיד של המדינה לעשות את מה שאתה עושה?
"בטח, אבל אם המדינה לא עושה, מה נעשה? נשאיר אותם ברחוב? אני עושה את זה בקטנה, אבל יש עוד אלפים מפוזרים. מה עם כל השאר? יש מספיק תקציבים. אני לא יכול לעשות הכל, אני קורת גג. אני אומר דבר כזה, כמה עולה למדינה האמבולנס? ובתי הסוהר, המטרד לציבור, השוטרים והפריצות, מול לדאוג לדירות? איך אנחנו מצליחים לדאוג לארבעים אנשים, והעירייה דואגת רק לשמונים? אלו לא סכומים כאלו גדולים. זה פשוט לרפא את האנשים, ויש תרופה".

אופיר מתעסק ביזמות ובבניין. "ברוך השם", הוא אומר על הפרנסה שלו. כשאני שואל אותו הם הוא לא נגעל מהמפגש עם חסרי הבית והמכורים הוא צוחק. "ממש לא. אני נהנה מזה. אין סיבה להירתע. אני מבין שאנשים נרתעים, אבל אלו אנשים שרוצים להשתקם. כשאנשים רואים ברחוב חתול פצוע הם קונים לו שמנת במכולת ודואגים לו, אבל כשרואים אותם, מדלגים מעליהם." כשאשתו אורלי מגיעה עם הבת שלהם לביקור במקום, קשה שלא להתרשם מכך שהמציאות של מקלט לחסרי בית, עם כל התפאורה והריחות הנלווים, אינה זרה לילדה, ואופיר לא שוקל אפילו לחסוך את זה ממנה. "הוא איש חסד", אומרת אורלי.

מרדכי, בפתח של ‘קורת גג’ (קרדיט: דבר)

מרדכי

מרדכי, שהשתחרר לפני חודש וחצי מבית הסוהר, הוא דוגמא מובהקת לתופעה שקרויה בשפה המקצועית והמכובסת ‘תחלואה כפולה’ – חסר בית, מכור בגמילה, עם מחלות קשות פיזיות ונפשיות. "אין לי מי שיעזור לי", אומר מרדכי, הוא (אופיר) עזר לי. אני יתום, אחי בחו"ל ואחותי מתה. השתחררתי לרחוב. כל היום מסתובב, אין לי מה לעשות. הייתי גר בדירה אצלם, אבל אחרי הבית סוהר הפסיקו לי את הקצבה. הייתי באברבאנל אחרי שההורים שלי מתו. הייתי רוצה מסגרת, אני יכול לעבוד בהכל. הלכתי לעובדת סוציאלית ששלחה אותי לגגון, אבל גונבים שם. אני ישנתי על המיטה, אבל יושנים שם על מזרנים. אני יכול להשתנות, הפסקתי עם הסמים, אני יכול הכל".

מרדכי: "הייתי רוצה מסגרת, אני יכול לעבוד בהכל. הלכתי לעובדת סוציאלית ששלחה אותי לגגון, אבל גונבים שם. אני ישנתי על המיטה, אבל יושנים שם על מזרנים. אני יכול להשתנות, הפסקתי עם הסמים, אני יכול הכל"
לטפל בבעייה ולא בסימפטומים

אופיר וליטל מזכירים את התכנית ‘דיור תחילה’ שפותחה בניו-יורק ואמסטרדם, שעיקרה הוא טיפול בבעיה המרכזית ממנה סובלים חסרי בית – מחסור בבית. המודל הזה נבחן כבר כמה שנים בערים רבות בעולם, בחלקן בהצלחה אדירה, ומעבר להיותו כלכלי יותר עבור הרשויות, נראה שהוא נותן פתרון לבעיה ולא רק מנסה לכבות את השריפות שהיא יוצרת.

"יש עכשיו את המחאה של ‘דרום תל אביב בקריז’", אופיר אומר בעצבנות. "למה לא לטפל בתופעה עצמה? חסרי הבית מפריעים, בסדר, אבל צריך לפתור את זה דרך העירייה והממשלה. עכשיו התושבים מתקשרים ומתלוננים, באים פקחים, וההומלסים עוברים לחדר המדרגות השני." אתה יכול להבין את התושבים, שאלנו. "אני מבין, אבל זה לא פותר את הבעיה".

אתה יודע, לא כולם יכולים לפתוח גגון, אמרנו. "זה נכון, אבל מה שהם עושים זה להזיק. לא מתקשרים מתוך חמלה, כי הבנאדם הזה סובל מקור ורעב, לא. הם מתקשרים כדי שיפנו אותו. אני מבין אותם, אבל צריך חמלה. כל האנשים פה יש להם עובדים סוציאלים, אבל הם נמצאים פה. העירייה אחראית לכל האנשים האלו, אני צריך לטפל בהם? התקשרו אלי מהמשטרה, אמרו לי ‘יש תלונות על מטרד’. אמרתי להם, שמעו, המקום הזה לנצח נצחים."

*

בעמותת ל’שובע’ ישמחו לתרומות שלכם ושלכן כל הפרטים כאן

ב’קורת גג’ מחפשת מתנדבים, בעיקר כאלו שישמחו להיפגש עם חסרי הבית, ניתן ליצור קשר עם אופיר בטל’ 050-400-1416.

Leave a Reply

Name *
Email *
Website