לא חבילת סיוע: אנחנו נכנסים לימי כלכלת הקורונה, ושאלת המימון היא גורלית

המושג ‘אסטרטגיית יציאה’ שנשמע שוב ושוב בימים האחרונים עלול להיות מטעה: אחרי פסח יחלו החיים תחת משטר ‘כלכלת הקורונה’, והם לא יהיו דומים לחיים עד ערב פרוץ הנגיף.

הנגיף משנה את הדרך שבה אנחנו חיים – קונים, אוכלים, מטיילים ונפגשים – ובכך "מדביק" את הכלכלה כולה. הוא עלול להתפרץ ולשתק את המדינה לפרקים. החיים יהיו מלאים במגבלות חדשות ומשתנות. אזרחים מבוגרים וחולים כרוניים יוגבלו, אנשים יכנסו ויצאו מבידוד תדיר. הנגיף יחזור מידי פעם, בהתפרצויות שאין איך לצפות מראש את היקפן.

גם בתמונה הרחבה הנגיף לא נעלם: רבים ממובטלי הקורונה (20% על פי הערכות) לא יחזרו לעבודה. התחלואה העודפת תמשיך להעמיס על מערכות הבריאות והרווחה. הנגיף הולך למוטט תעשיות שלמותו ליצור אחרות. המעבר בין מדינות יהיה קשה יותר, ויש ענפים, כמו תיירות או תעופה שהתאוששתם תיקח שנים. יכולת ההתמודדות עמו יכולה להשפיע על יחסי הכוחות בין המעצמות מסביב לעולם. בקיצור, לכל הפחות עד שימצא ויופץ חיסון מוצלח, העולם המוכר לא יהיה אותו הדבר. גם אחריו צפויה לכלכלה תקופת הסתגלות ארוכה.
דבר העובדים בארץ ישראל
כל בוקר אצלך במייל

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

שגרת החיים שלפני המגיפה לא תחזור בזמן הקרוב. שוק בעיר רמלה. לפני מגפת הקורונה, ובמהלכה. (צילום: משה שי / יוסי אלוני / פלאש90 / גרפיקה: אידאה)

כלכלת המלחמה של הקורונה

הגיע הזמן להפסיק לחשוב במונחים של "חבילת סיוע" חד פעמית ולהתחיל לחשוב במונחים של כלכלת הקורונה. המגזר הציבורי – מערכת הבריאות, הרווחה, החינוך והשלטון המקומי – יצטרכו חיזוק מתמשך, ולא חבילה חד פעמית. מפעלים ועסקים יזדקקו לתמיכה כדי לצלוח את התקופה, והמשק יצטרך להתמודד עם אחוזי אבטלה גבוהים. אנחנו נכנסים לתקופה של חוסר ודאות, בה עלינו לצפות, וכמובן לדרוש, מעורבות גדולה – וגם הוצאות גדולות  – מצד המדינה. חלקה של ההוצאה האזרחית בתמ"ג עומד על 32.9% – אחד הנמוכים ב-OECD. נתון זה חייב יהיה להשתנות – כולנו נצטרך יותר מדינה.

ההוצאה האזרחית בישראל כאחוז מהתמ"ג – ישראל לעומת ה-OECD (מתוך דוח בנק ישראל)

צורת המימון של ‘כלכלת המגיפה’ תהפוך לשאלה דרמטית על המשך עתידה של החברה בישראל. ככל שמחיר המימון ייתפס כמסוכן וקודר יותר, יוצרו צעדיה של הממשלה. "כלכלת המגיפה" עלולה להפוך למציאות דרווינסטית, בה החזק שורד, החלש נופל, והחולה, הזקן והמבודד מושלכים לגורלם.

ייתכן שעולם הדימויים הקרוב ביותר לשאוב ממנו הוא כלכלת המלחמה: כמו במלחמה, המאבק בנגיף הקורונה דורש משאבים רבים ללא תמורה בצורת פיתוח חברתי או עלייה ברמת החיים. הוא תובע מאמץ ציבורי מרוכז ומתמשך, ברופאים, אחיות ותשתיות בריאות, במקום בחיילים ופגזים. הוא מייצר מרחב גדול של אי ודאות ושינויים, וקושר אירועים לאומיים לחיי הפרט. הוא משפיע כל היבטי הכלכלה – הייצור, הצריכה, התנועה והשירותים. וכמו במלחמה, חיי אדם מונחים על הכף.

תמונה אחת שווה אלף אגרות חוב

אחת התמונות האייקוניות ביותר ממלחמת העולם השנייה היא של קבוצת חיילים אמריקנים מניפים דגל על האי איווג’ימה באוקיינוס השקט. הסיפור מאחורי התמונה סמלי לא פחות: הסרט "גיבורי הדגל" שביים קלינט איסטווד, מספר את סיפורם של  החיילים המתועדים בה והפכו, באופן מקרי למדי, לגיבורים לאומיים. הם נשלפו מהחזית למטרה לאומית חשובה לא פחות באותה תקופה: גיוס החוב הדרוש לארה"ב למימון המלחמה. גיבורי המלחמה הפכו למעין קרקס נודד שמטרתו לגרום לאזרחי ארה"ב לגלות את הפטריוטיות שבהם בדרך אמריקנית טיפוסית – שליפת הארנק.

התמונה שמכרה לאמריקנים את המלחמה. פוסטר לעידוד רכישת אגרות חוב במלחמת העולם השנייה (ויקימדיה)

מלחמה היא עסק יקר: על מלחמת העולם השנייה הוציאה ארה"ב כ-4.1 טריליון דולר – הוצאה שהגיעה בשיאה ל-37.5% מסך הפעילות הכלכלית במדינה. אחת מצורות המימון המרכזיות היו אותן איגרות חוב. ארצות הברית פנתה לאזרחיה וביקשה מהם "להשקיע" במלחמה, בתמורה לתשואה קבועה. לשיטה הזאת היו כמה נקודות זכות, מעבר להצלחתה בגיוס משאבים: היא גייסה את האזרחים לטובת המלחמה, עזרה להרגיע את עליית המחירים (אנשים חסכו במקום להוציא כסף), והשאירה מיליוני אזרחים עם הכנסה קבועה לימים שאחרים המלחמה. החוב של ארה"ב אחרי המלחמה היה גדול, אבל היא הייתה ‘חייבת’ אותו לאזרחיה, ובמובנים מסוימים, לעצמה.

הזמנים השתנו וקשה לדמיין מצב בו גיוס החוב נעשה בצורה ישירה כל כך, אבל גם היום גיוס חוב מהציבור הישראלי, דרך קרנות הפנסיה וקופות הגמל, היא אופציה שממשלת ישראל יכולה להשתמש בה בהרחבה, ובלי סיכון של ממש. בעבר ממשלת ישראל לא רק ביקשה: במלחמת שלום הגליל ויום כיפור ישראל חייבה את האזרחים להלוות לה כסף – דרך כלי שנקרא מלוות חובה. היום לא נראה שזה יידרש. יש ביקוש גדול להלוואות מסוג זה, ומשרד האוצר יכול להציע אותן בלי להצטרך לשלם תשואות גבוהות מידי.

מדובר למעשה במעין עסקה: הממשלה מבקשת מהציבור כסף, ומבטיחה להחזיר לו תשלום קבוע, שגם מבטח את הציבור לאורך זמן. הפנסיות יקבלו מכשיר השקעה בטוח בימים אלה. או במילים אחרות: הציבור הישראלי ישקיע בהצלחת המדינה.

זמן לחמם מדפסות?

ובכל זאת, אסור להיתלות בגיוס חוב ככלי יחיד. עם הזמן הוא עלול להפוך גם למשקולת על מרחב הפעולה של הממשלה. בתנאים מסוימים, העלויות של הגדלת החוב עלולות לגדול, מה שעלול להגביר את ההתנגדות לשימוש בו, ולהגביר את הלחץ להקטנת תפקיד הממשלה. לכן ישראל חייבת להתכונן לפתרון מימון נוסף: הדפסת כסף חדש.

הדפסת כסף היא למעשה שימוש בהלוואות מהבנק המרכזי לטובת הגדלת הוצאות הממשלה (לקריאה מעמיקה יותר על הדפסת כסף – לחצו כאן). במצב של משק משותק והוצאות גדולות, להדפסת כסף יש כמה יתרונות משמעותיים: אין עליו ריביות שיכבידו על המשק לאורך שנים, הוא לא מייקר את אגרות החוב הממשלתיות, וניתן להשתמש בו במהירות וביעילות. בבריטניה כבר החליטו בימים אלה להשתמש בכלי זה, וברחבי העולם הוא הפך מטאבו כלכלי לאפשרות לגיטמית להתמודד עם המשבר.

היום בו החליטו לכבות את המדפסות. ישיבת ממשלה מיוחדת בנושאים כלכליים, במשרד ראש הממשלה בירושלים. משמאל לימין, ראש הממשלה שמעון פרס, השרים גד יעקובי ומשה שחל, היועץ נויבך, ח"כ עוזי ברעם, פרופ’ ברונו, וראשי ההסתדרות חיים הברפלד וישראל קיסר. 30.06.1985 (צילום: הרמן חנניה/ לע"מ).

ישראל רחוקה מכך מאד: ראשית, מאז תכנית הייצוב ב-1985, הדפסת כסף כמקור תקציבי אסורה בישראל בחוק. שנית, הממסד הכלכלי בישראל מתנגד לכך נחרצות, מתוך חשש שמדובר ב"מדרון חלקלק", וכי ברגע שההדפסה תותר, הממשלה תשתמש בכלי זה בלי הכרה – עד שתגרום לקריסת המטבע.

נכון לעכשיו, למדינת ישראל יש מרחב תמרון בגיוס חוב גם בדרכים הרגילות. לאורך זמן, וככל שמדינות אחרות ישתמשו בכלי הזה, לאיסור הדפסת הכסף עלולות להיות משמעויות קשות. ברבות הזמן וככל שהמשבר ימשך ויעמיק, יתכן שהשימוש בכלי זה יהפוך לשאלת מפתח בצורת ההתמודדות עם משבר הקורונה, בישראל וגם בעולם. האיסור החוקי והטאבו המלווים אותו עלולים להפוך למשקולת כבדה מנשוא.

לנווט במציאות החדשה

יש לאמץ את המציאות החדשה: מרקם החיים בישראל ובעולם הולך להשתנות. לא רק חיי היומיום – גם מושגים דרכם אנו חושבים וחיים, כמו מרחב ציבורי, פרטיות, אחריות ועצם היחסים בין יחיד לחברה – משתנים. אנחנו נכנסים לטריטוריה לא ממופה. שום תכנית יציאה לא תדע למפות אותה בצורה מלאה. דווקא מסיבה זו, המצפן הערכי דרכו צריך לנווט בתוכה צריך להיות ברור. אסור שמושגים ואמונות תפלות יקבעו את גורלנו.

Leave a Reply

Name *
Email *
Website