לזכר לארי קרמר: כרונולוגיה של מגפה וכמיהה לחיים

שנות השבעים נחשבו לגן עדן הומואי (לפחות במקומות שבהם לא נהרגו על כך). אלה השנים שלאחר מהומות סטונוול ב-1968, אחד מסמלי המאבק על זכויות הקהילה הגאה, ולפני משבר האיידס של שנות השמונים.

ערי החוף של פייר איילנד, שליד לונג איילנד, היו לגילום הגשמי של הלך הרוח הזה. אלפי צעירים מכל רחבי ארצות הברית יצאו מהארון, נזרקו מבתיהם, ארזו חפציהם, ונסעו לפייר איילנד. זו הייתה עיר מקלט של אהבה, מגע, יופי, גוף ומין. ניגוד מוחלט לאמריקה של הוריהם. צעירים אלה לא אהבו פוליטיקה. הם העדיפו את הריגוש של המגע, את ההנאה של חוף הים, את הלב והגוף הנרגשים.

לארי קרמר. (AP Photo/Charles Sykes)

חירות זו לא הושגה בנקל. זהו הדור שנשלח לפסיכיאטרים בהמוניו כדי ש’יתקנו אותו’. דור שישב בכלא למען חירותו. דור שצעד את הצעדים הראשונים של המהפכה.
דבר העובדים בארץ ישראל
כל בוקר אצלך במייל

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

המחזאי והסופר לארי קרמר, שנפטר השבוע, שייך לדור הזה. קרמר היה שרוי בבדידות נוראה באוניברסיטת ייל של 1953. מתוך מצוקה, הוא ניסה אף ליטול את חייו. שנים לאחר מכן ניסה קרמר להשתתף במהומות של שנות השישים, ובשנות השבעים היה לדייר של קבע בפייר איילנד הנחשק.

״סרטן חדש שתוקף הומואים״

בשלהי שנות השבעים, בין ערי הנעורים הנצחיים של פייר איילנד, דבר מה חדש, מסתורי ומפחיד החל להתרחש. צעירים החלו להיעלם. צעירים הומואים (אז השיח על ביסקסואליות כמעט ולא היה קיים) פיתחו פצעים מסתוריים, מערכות הגוף שלהם התחילו לקרוס, ורבים מהם מתו בשיא חייהם.

בשנת 1980 העליזה, אף אחד לא רצה לשמוע על מחלה מסתורית. הקהילה נלחמה למען שחרורה המיני במשך כל שנות השישים והשבעים. רבים מחבריה סירבו בעקשנות לעכל את המחשבה ש’יכול להיות שיש סרטן חדש שתוקף הומואים’. והצעירים המשיכו לחלות.

לארי קרמר, מתוך תחושת בהילות עזה, הזמין קבוצת הומואים בעלי השפעה לדירתו, להאזין לרופאה שהסבירה על המחלה המסתורית. קבוצה זו הפכה ל-GMHC, ‘משבר הבריאות של הגברים ההומואים’. בנקודה זו בזמן, המושג ‘איידס’ עדיין לא היה קיים, והידע בנושא היה אפסי.

הגופות הוכנסו לשקיות זבל

בשנת 1981 מתו 74 א.נשים בניו-יורק מאיידס. קרמר וחבריו הבינו שאם הם לא ידאגו לעצמם, אף אחד לא ידאג להם. מתוך הפקרות מערכות הממשל, ה-GMHC גייס אליו מתנדבים רבים, והפך להיות לארגון מדע, רפואה ועבודה סוציאלית שמחליף את הרשויות.

מיום ליום מספר המתים הלך וגדל – נערים וצעירים קרסו לסוף חייהם, לעיתים במיטות חולים נטושות, ללא משפחה. אזרחיה הצעירים של ארצות הברית, חבריו הטובים של קרמר, מתו מחוץ לדלתות בתי החולים שלא היו מעוניינים להכניס אותם לתוכם.

ברגעי מצוקתם הם הוקעו מהחברה, לא משום מחלתם, אלא משום אות הקין של ההומוסקסואליות. גורמי רפואה הכניסו את גופותיהם לשקיות זבל והשליכו אותן לאשפה. חברות GMHC הלכו לפחי האשפה להוציא את הגופות ולהיפרד מהם בכבוד. מי שעמד לצידם של הצעירים האלו היו רק אחיותיהם ואחיהם, חברות וחברי הקהילה הלהט"בית.

״אם לא תפעלו, לא יהיה לגברים הומואים עתיד על כדור הארץ״

בשנת 1983 עמד מניין המתים מאיידס בניו יורק על 1,112 א.נשים. קרמר קרא מעל כל במה אפשרית לגברים הומואים להפסיק לקיים יחסי מין, ועמדה זו נתקלת בסירוב. הרי למען החופש הזה הם איבדו את משפחותיהם – זה היה מאבקם.

מתוך אהבתו את הקהילה, הוא רכש את שנאתה, ורבים מחבריה התרחקו ממנו. מטרתו היתה להכעיס את הקהילה ולהוציאה מאדישות. הוא קרא לכל אדם הומו לצאת ולהיאבק למען חייו – "אם מה שאני מספר לכם לא מניע אתכן.ם לתסכול, כעס, זעם ופעולה, לגברים הומואים אין עתיד על כדור הארץ. קיומנו המשותף תלוי בכעסכם. כמה זמן יעבור וכמה א.נשים עוד ימותו עד שתזעמו ותיאבקו חזרה?", שאל. הוא הבין שברגע שכל אדם המגדיר עצמו כהומו יתקומם כנגד אי הצדק המופעל כלפיו, ההומופוביה והמדיניות ההומופובית לא יוכלו להמשיך להתקיים.

״תגידו את המילה – מגפה!״

בשנת 1987 עמד מניין המתים מאיידס בניו יורק על 9,861 א.נשים. מתוך תחושת ייאוש אדירה, הקים קרמר את ACT-UP –’קואליציית האיידס לשחרור כוחנו’. שתיים היו סיסמאותיה – ‘שתיקה = מוות’ ו-‘תפעלו, הילחמו חזרה, הילחמו באיידס’ (ACT UP, FIGHT BACK, FIGHT AIDS).

ACT UP הפגינו בבורסה של ניו-יורק כנגד מנהל התרופות האמריקני. הם הפגינו במהלך נאומיו של ראש העיר אד קוץ’, קיימו כנסי זיכרון באמצע רחובות ניו-יורק לאלפי המתים, והתפרצו למיסות של כנסיות שהתנגדו לאמצעי מניעה. הם דרשו מהציבור, פקידיו ונבחריו להביט באסון המתרחש לנגד עיניהם. "אנו בעיצומה של מגפה ואף אחד לא מתנהג כאילו זו המציאות״, אמרו.

סיסמאות המחאה היו: ״אל תגידו אפידמיה, תגידו את המילה – מגפה!״ ״אל תטשטשו את האמת״. ״כמה זמן תתנו לנשיאכם לחמוק מרצח?״ ״אתם לא משנים דבר! הפסיביות שלכם, הליברליות המעושה שלכם, והנחישות הפחדנית שלכם להיאחז באמונה שאין לכם דבר לעשות חוץ מלעזור לקבור את המתים – כל אלה יביאו אותנו לקיצנו".

זו לא הייתה רטוריקה, אלא חרדה, שהניעה לפעולה. חיי מאות אלפי צעירים נתלו כמשא על כתפיו של קרמר. שנים לאחר מכן הוא הכה על חטא על כך שאקט-אפ קמה כה מאוחר. הוא המשיך לשאת את משא מותם של עשרות ומאות אלפי א.נשים, רבים מהם חבריו הקרובים ביותר, כאשמה אישית.

"אני קורא לכם רוצחים"

בשנת 1988 עמד מניין המתים מאיידס בניו יורק על 14,151 א.נשים. בשנה זו גם קרמר גילה שהוא נושא את הנגיף. הוא פרסם מכתב פתוח לראש המכון הלאומי לחקר מחלות, זיהומים ואלרגיות – שכותרתו היתה: "אני קורא לכם רוצחים!" הוא חיפש את ‘סיבת המוות’, והבין כי פעמים רבות המוות לא היה הכרחי, והוא היה תוצאה ישירה של אדישות והפקרות הממשל. הוא דרש שכולם יזכרו שהאדישות הממשלתית היא שהובילה למותם של אלפי הומואים צעירים. ולאדישות זו שמות ופנים.

לארי קרמר, דצמבר 1989. (Photo by Sara Krulwich/New York Times Co./Getty Images)

"לארי קרמר וצבא האקטיביסטים שלו הצליחו"

בשנת 1990 עמד מניין המתים מאיידס בניו יורק על 25,300 א.נשים. בעקבות הלחץ שקרמר וחבריו הפעילו על משרד הבריאות, החל שיתוף פעולה בין אקט-אפ למשרד, והם ניסחו יחד נהלים לבלימת המגפה ולשחרור התרופות. הם גישרו ברגישות ובאסרטיביות בין משרדי הממשלה לצורכי השטח.

ב-1992, כשמניין המתים מאיידס בניו יורק עמד על 38,616 א.נשים, קרמר ומאות פעילות נוספות נסעו לבית הלבן, עם כדי אפר יקיריהם שאבדו – בידיהם, ופיזרו את אפר אהוביהם על מדשאות הבית הלבן.

בשנת 1996 עמד מניין המתים מאיידס בניו יורק על 68,757 א.נשים. אחרי מאבקים רבים, משרד הבריאות בארה"ב התיר לשימוש קוקטייל תרופות שאפשר לנשאי המחלה לחיות איתה מבלי למות, ולבלום את התפרצות המחלה. המגפה החלה להיבלם.

מספר שנים לאחר כניסת הקוקטייל העיד נשיא מחלקת התרופות במשרד הבריאות האמריקני על קרמר כי "בלעדיו כל זה לא היה קורה. עולם הרפואה לא הבין מה קורה ולא טיפל במחלה נכון. לארי קרמר וצבא האקטיביסטים שלו הצליחו. בלעדיהם לא היה לנו סיכוי."

קרמר: ״חובתך לזעוק, להאשים ולאיים״

גם לאחר שנות המגפה, קרמר שמר על מחויבותו למאבק. ב-2007, כחלק מהמאבק כנגד אפליה חוקתית של להט"בים, קרמר אמר כי מדינתו רואה אותו כלא-שווה, ולכן במאבקו הוא נאלץ לצאת כנגד מדינתו, אותה אהב. "אתם מתייחסים אלינו כמו פירורים. אתם שונאים אותנו. ולצערי, אנחנו מאפשרים לכם".

את העשור האחרון של חייו הקדיש קרמר לפיתוח מנהיגות קווירית צעירה. מרדכי לייבוביץ’, צעיר אמריקאי שהקים את ארגון הנוער היהודי הקווירי (JQY) סיפר שהוא התייעץ עם קרמר כיצד להגיב לרבנים אורתודוקסים הומופובים, שלא פגעו במכוון באף אדם, אך עמדותיהם הסבו נזק לנערים רבים. קרמר שאל: "כיצד היית מגיב אם מולך היית רואה את מילותיהם ההרסניות של רבנים אלה פוגעות בנער?" לייבוביץ’ ענה כי הוא היה זועק. לארי השיב: "בדיוק".

לייבוביץ’ השיב כי חינכו אותו שלא לצעוק, לא להאשים ולא לאיים. קרמר ענה: "זעקותיך הן שמבעיתות אותם. זכור, במצבים אלה, זו היא חובתך לזעוק, להאשים ולאיים."

המחזאי שהפך את חייהם של ההומואים ממציאות לאמנות

נכון לשנת 2020, מניין המתים מאיידס בניו יורק עומד על 115,835. במרץ 2020, בראשית משבר הקורונה, קרמר החל לחבר מחזה בשם "An Army of Lovers Must Not Die" (צבא האוהבים מוכרח שלא למות). קרמר לא הספיק לסיים את המחזה, ומת ב-27 במאי מדלקת ריאות. בן 84 במותו.

בספרות ובתיאטרון שלו, לארי קרמר הפך את חייהם של הומואים, על האושר, היופי, האהבה, הכאב והזעם שבהם, ממציאות לאומנות.

אמיר אוחנה, איציק שמולי. שני שרים הומואים הושבעו לממשלה (צילום: מרים אלסטר/תומר ניוברג/פלאש 90).

מה אקח ממאבקו?

  • שאנו ראויים לאהבה, אושר וחיים. מתוך אהבה זו, עלינו לזעום. מתוך ההיצמדות לחיים, בתקופה של המוני מובטלים, של מדיניות כלכלית חמסנית, של מחוסרי דיור, עלינו להיאבק. למען עצמנו.
  • צעד היסטורי קרה בישראל, לראשונה הושבעו שני שרים הומואים לממשלה. ואחד מהם, הופקד על המשטרה. הנערים והנערות הנאבקים בעצמם ובחבריהם זקוקים לנו, ועלינו לזעוק עימם. ויש לנו נמענים.
  • לעיתים רגישות היתר מתגלה כאנוכיות, כהעדפת אהדת הציבור על פני האמת. אל תפחדו להכריז על המציאות, גם לאלה העומדים יחד אתכם ומסרבים להאזין לה.
  • יש שמות ופנים לסיבות לעוני, למחוסרי הבית, למוות ללא טיפול רפואי. מציאות זו אינה רק מדיניות אנונימית. עלינו להכריז על שמות אלה ועל תוצאות מעשיהם. לדרוש את אחריותם למעשיהם.
  • עלינו לתת למילותיו של קרמר להדהד: "לא מספיק מאתנו גאים בלהיות הומואים. לא מספיק מאתנו מזדהים כהומואים. זה דבר חשוב בחיים שלנו, ורבים מדי מאתנו מנסים להתעלם מזה. …אני חושב, היום, לאחר כל מה שעברנו כקהילה, שלהיות גבר הומו זה דבר נפלא. אני כל-כך אוהב להיות הומו".​

    Leave a Reply

    Name *
    Email *
    Website