“לכי מפה, חיידקים עפים ממך”: זיכרונות מבידוד ביתי ב-1940, רק שאז קראו לזה איזולציה

נירה אורני (לשעבר ביידר), נולדה ב-1935 בפתח תקווה. סיפור קצר שכתבה מתאר את חוויותיה מבידוד ביתי של אחיה הבכור בשנת 1940 לערך, לאחר שחלה במחלת השנית (סקרלטינה). סקרלטינה היא מחלת ילדים מידבקת הגורמת לפריחה, חום וכאבי גרון. עד שנות השישים היה נהוג לאשפז בבידוד את החולים בה.

שני דברים משמחים אירעו כשמלאו לי חמש שנים. אמא רשמה אותי לגן פנינה ועברנו לדירה בבניין בן קומה אחת ברחוב קרן-קימת. את הדירה החדשה חֲלָקְנוּ עם משפחת פרידמן, שני חדרים להם ושני חדרים לנו. שני חדרים זה יותר מהחדר האחד שגרנו בו קודם. דלת הכניסה מחדר המדרגות אל הדירה הובילה למסדרון ארוך שאליו נפתחו דלתות כל החדרים. מכל חדר הייתה גם יציאה אל מרפסת. המטבח, האמבטיה ובית-הכיסא היו משותפים. השיש משמאל לכיור המטבח היה שייך לאמא ועליו עמדו שתי הפתיליות שלה, הגדולה והקטנה. השיש מימין לכיור היה שייך לגברת פרידמן.

אל תוך ההתרגשות הזו נחתה לפתע דאגה גדולה: אחי הגדול חולה בסקרלטינה! אפילו השם של המחלה מפחיד מאוד ואומרים שאפשר אפילו למות ממנה. חוץ מזה, המצב מסוכן. אם האנגלים יידעו שאחי חולה הם ייקחו אותו לבית חולים ממשלתי. שם יגלחו את שער ראשו מחשש לכינים ובכלל אוי ואבוי. בית חולים ממשלתי הוא לא מקום לילד בן שמונה להיות בו לבד. בטח לא לאח שלי. אמא זכרה תמיד את אחותה הקטנה רוחל’ה שחלתה וקדחה בחום שבוע ימים עד שנפטרה.
דבר העובדים בארץ ישראל
כל בוקר אצלך במייל

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

אבא ואמא טִכסו עצה וערכו תכנית. הם יעשו איזולציה ויטפלו באחי בבית. גם איזולציה הייתה מילה מפחידה ולא מובנת. כדי לעשות איזולציה, החדר שליד עץ הבננות הפך להיות חדר חולים. אמא הסתגרה בו עם החולה וכמעט לא יצאה ממנו. בבית עמד ריח ליזול. אמא קנתה חלוק לבן ונראתה בו כמו אחות. אפילו מפקח ממשלתי שבא לבדוק אם התנאים בסדר, אישר. פעם אמא יצאה מן החדר בדרכה לשירותים ונתקלה במסדרון באדון פרידמן שצעק לה ביידיש: "גיי אוועק, מיקרובן פליען פון דיר!" שפירושו: "לכי מפה, חיידקים עפים ממך". זה נשמע מצחיק אבל זה לא היה.

מה עושים עם הילדה הקטנה, כדי שלא תידבק וגם שתמשיך ללכת לגן? כמו תמיד, נחלצה לעזרה הדודה מניה. אין לדודה מניה ילדים משלה והיא תמיד נכונה לטפל באחיינים. לי ולדודה מניה הוקצה החדר המערבי שפונה אל מרפסת סגורה. אסור לי לצאת אל המסדרון כי שם יכולים להיות מיקרובים. הדודה מניה מכינה לי אוכל ומביאה לי ואני אוכלת לבדי בחדר. איך אני הולכת לגן? אני יוצאת אל המרפסת הצמודה לחדר, מרימה רגל קטנה מעל למעקה הבטון, נזהרת מהקקטוסים הקוצניים שאמא מטפחת באהבה על המעקה, מושכת את עצמי מעליו, מניחה את הרגל על המרזב הבולט מחוץ למרפסת, ומשם קופצת החוצה לחצר. הדודה מניה מושיטה לי את התיק עם הסנדוויץ’ ואני הולכת לגן. ככה כל יום. הזמן נמשך ונמשך ונדמה היה לי שהייתי כלואה בחדר שנים. אף אחד לא דיבר אתי על מוות אבל הפחד היה באוויר.

פתאום, אחרי שלושה שבועות, הגיעה סוף סוף הבשורה. החולה הבריא והסכנה חלפה. מותר לי לצאת למסדרון ומותר לי אפילו להיכנס לחדר האיזולציה. הייתי כל כך סקרנית לראות מה זה איזולציה. נכנסתי לחדר בזהירות, על קצות האצבעות. כל התריסים והחלונות היו פתוחים לרווחה וצמודה לקיר עמדה מיותמת מיטת הנוער הלבנה של אחי שהבריא. סתם חדר ריק!

Leave a Reply

Name *
Email *
Website