‘לעולם לא עוד’ כציווי ממשי: איך מונעים רצח עם, והאם חוק חדש בארה”ב יסייע בכך?

כבר 70 שנה שחוזרים ואומרים "לעולם לא עוד" בכל הנוגע להשמדת עמים אך רק בשבוע שעבר נכנס לתוקף החוק הראשון בהיסטוריה המאפשר למדינה למנוע זוועות אלימות במדינה אחרת. כך קרה לאחר שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ חתם על "חוק אלי ויזל" המותיר לארה"ב להתערב בנעשה במדינות בהן מתרחש רצח עם ומורה לראש המודיעין האמריקאי לדווח לקונגרס על מצב ההיתכנות לרצח עם בכל אחת ממדינות העולם. כדי להבין את תקדימיות "חוק אלי ויזל" יש להתחקות אחר התגובות הבינלאומיות לרציחות עמים בעשורים האחרונים.

הנאשמים במשפטי נירנברג, במהלך המשפט. ינואר 1946 (AP Photo)

"חוק אלי ויזל למניעת מעשי זוועות ורצח עם" הוא שמו הרשמי של החוק. החוק הוצג לבית הנבחרים ביוני 2017 על ידי הדמוקרט ג’ו קראולי מניו יורק, והרפובליקני אן ווגנר ממיזורי, ולאחר מכן בסנאט על ידי הדמוקרט בן קרדן ממרילנד והרפובליקני טוד יאנג מאינדיאנה, שניהם חברי ועדת החוץ של הסנאט. הצעת החוק הסופית עברה בבית הנבחרים ובסנאט ב-17 ביולי 2018 ברוב קולות. מטרת החוק שנכנס לתוקף בשבוע שעבר "לסייע במניעת מעשי רצח עם ופשעי זוועות אחרים, המאיימים על הביטחון הלאומי והבינלאומי, על ידי הגברת יכולותיה של ממשלת ארצות הברית להגיב למשברים כאלה".

החוק מורה על הקמת צוות משולב של משרדי הממשל השונים שמטרתו לפעול למניעת רצח עם וזאת באמצעות מעקב קבוע אחר התרחשויות בעולם כולו, סימון מוקדי סכנה והצעת מדיניות פעולה לממשל בנוגע לכל אחד ממוקדי הסכנה. החוק מורה על ראש המודיעין האמריקאי לכלול מידע על מעשי זוועה ורצח עם בדו"ח הפשיעה השנתי לקונגרס. החוק מורה לערוך הכשרה מיוחדת לקציני שירות החוץ של ארה"ב שתאפשר להם לגלות סימנים מוקדמים שעשויים להוביל לרצח עם.

"הכוח של אמריקה ברחבי העולם מושרש בערכים שלנו. האינטרס הלאומי שלנו הוא להבטיח כי ארצות הברית תשתמש בארסנל הכלים המלא שלה הכולל כלים דיפלומטיים, כלכליים ומשפטיים על מנת למנוע זוועות עוד בטרם הן מתרחשות", אמר הסנאטור בן קארדין בהצהרה שפרסמה לשכתו. "זה טראגי שזוועות כאלה מתרחשות גם היום; אל לנו להמתין כדי לפעול".

החוק קרוי על שמו של הסופר והמחנך אלי ויזל, ניצול שואה חתן פרס נובל שעבר את מרבית חייו בארה"ב והלך לעולמו בגיל 87 ביולי 2016. ויזל תמך במעורבות אמריקאית ברצח העם בדארפור והתבטא פעמים רבות בנושא כשהוא קורא לעגן בחוק את מחויבותה של ארה"ב למנוע רציחות עמים ופשעי זוועות אחרים.

אלי ויזל. (צילום: מרים אסלטר / פלאש 90.)

ביום ראשון יציינו, בישראל וברחבי העולם, 74 שנים לשחרור מחנה אושוויץ – יום השואה הבינלאומי. בשונה מיום השואה הישראלי המצוין מדי שנה בכ"ז בניסן – יום השואה הבינלאומי מיועד גם להעלאת זכרם של מיעוטים אחרים שנרדפו ונרצחו בידי הנאצים ומכיל לקחים הומניסטים נוספים. החלטת העצרת הכללית של האו"ם מה-1 בנובמבר 2005 מחייבת את מוסדות האו"ם וכל מדינה החברה באו"ם "להתנגד לכל הכחשת שואה", ולשמר את אתרי מחנות הריכוז וההשמדה. בנוסף לכך קוראת ההחלטה ליישם את "החוק למניעתו וענישתו של פשע רצח העם" ומורה "לחנך את דורות העתיד על הלקחים של השואה במטרה למנוע מקרים נוספים של רצח-עם".

לידתו של מושג

בראשית המאה העשרים בכפר סמוך לביאליסטוק שבפולין נולד ילד ושמו רפאל למקין. למקין היה ילד מחונן שבגיל 14 כבר שלט ב-10 שפות. כיהודי, שמע למקין בילדותו על פוגרום קישינב. בתמימות של ילד שאל למקין את אמו: "כיצד יתכן כי המשטרה לא עוצרת את הרוצחים?". אמו השיבה כי הצאר אשר מפקד על המשטרה הוא שעודד את ההמונים לרצוח יהודים. למקין סרב לקבל תשובה זו: "המשטר אמור להגן על אזרחים, לא לרצוח!".

למקין התבגר ובדומה ליהודים פולנים אחרים נסע לעיר הגדולה על מנת ללמוד באוניברסיטה משפטים. בהיותו סטודנט באוניברסיטת לבּוב בשנת 1921, קרא למקין בעיתון על משפטו של סוגומון טליריאן שנערך באותה העת בברלין. טליראן הואשם ברצח מהמט טלעת. המשפט הזה לא היה מפורסם כל כך אילולא קרבן הרצח מהמט טלעת שלט באימפריה מהגדולות בעולם שנים ספורות לפני כן. מהמט טלעת, שכונה לפני כן טלעת פאשה, שלט באימפריה העות’מנית (הגדרתו הרשמית הייתה שר הפנים), והוא זה שהורה על רצח העם הארמני. סוגומון טליריאן שרצח אותו, אמר להגנתו כי טלעת הורה על רצח אמו, שני אחיו, שלושת אחיותיו, גיסו, אחייניתו בת השנתיים, ו-80 בני דודים וקרובי משפחה נוספים.

ילדים ניצולי אושוויץ לאחר השחרור (צילום: Alexander Voronzow and others in his group, ordered by Mikhael Oschurkow, head of the photography unit/ wikimedia).

למקין התעניין בפרשה והחליט לסוע לברלין על מנת לנכוח במשפטו של טליריאן. בברלין הוא למד שאותו מהמט טלעת עמד למשפט שנים ספורות לפני כן באיסטנבול, שם הואשם ברצח מיליון ארמנים אך לא הורשע ולכן, לדבריו של הרוצח, היה צורך ללחוץ על ההדק. למקין שאל את המורה שלו למשפטים: "איך יתכן כי אדם (סוגומון) אשר רצח אדם אחד בלבד (טלעת) נאשם בפשע בעוד הקרבן (טּלאט) אשר רצח מיליון איננו נאשם?" המורה של למקין השיב לו משהו כמו: "הוא רצח מיליון בני אדם במדינה אחרת ואותה מדינה לא דרשה את הסגרתו ועל כן הוא איננו נחשב כפושע במדינה בה נרצח".

מכך הסיק למקין כי יש בעיה חמורה בשלטון החוק, והיא מתגלה בעיקר כשהחוק או השליט מורה על רצח של קבוצה גדולה. בדיוק כמו שהתרחש בילדותו בקישינייב. הוא סיים ללמוד משפטים והקדיש את עצמו לכתיבת חוק חדש, חוק בינלאומי שיאסור השמדה של עמים. זה לא שלא היו חוקים בינלאומיים באותה התקופה, פשוט כל החוקים הבינלאומיים עסקו בנושאים כמו חלוקת טריטוריות ימיות או איסור על פעילות פיראטית. בוועידה לכינון חוק בינלאומי במדריד בשנת 1933 הציג למקין הצעה לחוק האוסר השמדה של עמים, שבטים ואומות. לשיטתו, משטר המתכנן השמדת עם איננו יכול לעשות זאת בחשאי, ועל כן אפשר למנוע זאת ממנו בעזרת סנקציות והתערבות בינלאומית. למקין סבר כי נדרש לפעול בתוקף כנגד ממשלת היטלר בגרמניה, אשר מסיתה נגד היהודים. אזני המשפטנים במדריד היו ערלות, הם דחו את טענותיו של למקין וסרבו לקדם את חוקו. למקין הבין כי חוסר ההבנה נובע מכך שהתופעה אותה הוא מנסה למנוע היא חסרת שם. או אז הפגין כשרון פילולוגי נפלא וטבע מושג רב לשוני המבוסס על לטינית ונשמע יחסית ברור בשפות אירופאיות באותה העת: רצח-עם (Genocide).

הנאשמים במשפטי נירנברג, במהלך המשפט. ינואר 1946 (AP Photo)

במהלך כיבוש פולין ב-1939, התגייס למקין לצבא פולין ונפצע בקרבות על ורשה. הוא נמלט מהגרמנים דרך ליטא והגיע ב-1940 לשוודיה. הוא הרצה תקופה מסוימת באוניברסיטת שטוקהולם, וב-1941 קיבל אשרת הגירה לארצות הברית. במהלך השואה נרצחו 49 מבני משפחתו של למקין שיעיד ברבות הימים כי עשה מאמצים רבים לשכנע אותם להימלט איתו מפולין היות וידע איך זה עשוי להיגמר. את הספר הראשון בו תאר את התופעה החדשה הזו שהוא מנסה להיאבק בה הוא פרסם ב-1944. הספר כלל ניתוח משפטי של החוק הגרמני בתקופת השלטון הנאצי בשטחים הכבושים באירופה.

לאחר מלחמת העולם ה-2 שימש למקין כיועץ לבית המשפט העליון של ארצות הברית ולתובע הראשי במשפטי נירנברג. ב-1945 הציע, במהלך הדיונים על חוזה פריז, לאסור על פשעים נגד האנושות, אך הצעתו נדחתה. על אף מעורבותו במשפטי נירנברג לא הצליח למקין להחדיר את המונח "רצח-עם" לאף אחד מפסקי הדין שניתנו לפושעים הנאצים. למקין לא אמר נואש – הוא חזר לשולחנו המשרדי והמשיך לעבוד על אותו חוק בינלאומי שהציע לראשונה כבר ב-1933. הוא הגדיר את הפשע רצח עם, וניסח חוק שיחייב את האומות כולם למנוע אותו ולשתף פעולה במאבק בו.

לאחר הקמת האו"ם התרוצץ למקין בין השגרירים השונים בניו יורק תוך שהוא משתמש בכל הידע המשפטי הרב שצבר עם השנים, ודובר בעשרות שפות שונות, כל זאת על מנת לכונן את אותו החוק. בסופו של דבר הוא הצליח. "האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע רצח עם" אותה ניסח למקין אומצה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות בהחלטת האו"ם 260 ב-8 בדצמבר 1948 ונכנסה לתוקף ב-12 בינואר 1951. נכון לימינו 150 מדינות אשררו את האמנה ובמרביתן חוקק חוק אשר נוסחו דומה או זהה לזה שבאמנה. מדינת ישראל הייתה בין הראשונות וכבר במרץ 1950 עבר בכנסת החוק "בדבר מניעתו וענישתו של הפשע רצח עם".

כרוניקה מדממת של רציחות עמים

אלא שמעבר לחקיקה לא התרחש כמעט דבר – לא בישראל ולא במדינות אחרות. החוק למניעתו וענישתו של הפשע רצח עם כלל לא הוזכר שעה שעמים הושמדו בזה אחר זה בין שנות ה-60 לשנות ה-90 של המאה הקודמת. יש מי שטוענים שבגלל המלחמה הקרה לא בשלו התנאים הדיפלומטיים לפעול נגד רציחות עמים, אולם למעשה – בשום מקרה לא היה כל ניסיון להפעיל את החוק הזה.

חיילים בצבא ניגריה לוכדים בן איגבו במלחמת ביאפרה. ספטמבר 1968 (AP Photo/Dennis Lee Royle)

כך בימי רצח העם בביאפרה במהלכו השמיד הצבא הניגרי כ-2-3 מיליון בני איגבו לאחר שאלה הכריזו על עצמאות בשנת 1967. כך גם בשעה שצבא פקיסטאן רצח כ-3 מיליון בנגלים לאחר שבנגלדש הכריזה על עצמאותה מפקיסטן בשנת 1971. בשנים שלאחר מכן מעשי האלימות המאורגנים נגד קבוצות מיעוט במרכז אפריקה הביאו למיליוני קרבנות. פשעים שמוגדרים כיום על ידי היסטוריונים כרצח עם התרחשו באוגנדה, בבורונדי וברואנדה.  בשנת 1975 השתלטה תנוע הקמר רוז’ בהנהגתו של פול פוט על קמבודיה ומיד החלה משמידה את כל בני המעמד העירוני במדינה.

בתוך ארבע שנים רצחו אנשיו של פול פוט לפחות 1.7 מיליון בני אדם שהיוו כרבע מאוכלוסיית המדינה. משטרו של פוט שנתמך בהתחלה על ידי ברית המועצות וסין לא זכה להמשך תמיכתם וזאת עקב המלחמה שהוא פתח עם ויאטנם הקומוניסטית שזה מכבר ניצחה את צבא ארה"ב בזכות הסיוע של הגוש הקומוניסטי. פוט נחשב לאויבם גם של ארה"ב וצרפת והאשים את השלטון שקדם לו ב"ברית עם הקולוניאליסטים" כשהוא מתכוון אליהם. למרות שלא היו לקמבודיה שותפים מאף צד של הזירה הבינלאומית, אף אחד לא קם וזעק בעצרת האו"ם כי מה שמתרחש בקמבודיה הוא רצח עם. אף אחד מלבד חיים הרצוג, שגריר ישראל לאו"ם. הרצוג היה השגריר הראשון ככל הנראה שאמר את המילה ג’נוסייד, שלימים זכתה לכינוי The G word בגלל שאף אחד לא היה מוכן לבטא אותה כלשונה.

חייל מתנועת הקמר רוז’ מאיים על בעל חנות בפנום פן, בירת קמבודיה. אפריל 1975 (AP Photo/Christoph Froehder, File)

רק בשנות התשעים, לאחר רצח העם הבוסני על ידי הסרבים במלחמת יוגוסלביה, לאחר רצח העם הפראי ברואנדה בו נקצרו חייהם של לפחות 800,000 בני אדם במאה ימים, ולאחר הכרזת העצמאות של האומה הארמנית אשר דרשה הכרה ברצח העם שעברה, רק אז חזר המושג רצח עם לחיות בפיהם של מדינאים, שופטים, חוקרים ודיפלומטים. מעט מדי ומאוחר מדי. לפי מחקרו המקיף של רודולף רומל, במאה העשרים נרצחו יותר מ-150 מיליון בני אדם ברציחות עמים ומעשי זוועה ששלטונות עוללו לאזרחים. מגיפה זו הביאה יותר מיתות מכל מחלה אחרת, אך נחקרה וטופלה הרבה פחות.

לעולם לא עוד?

לאחר השואה כתב הפילוסוף היהודי-גרמני תיאודור אדורנו כי "היטלר כפה על בני האדם במעמד אי החופש שלהם צו קטגורי חדש- שאושוויץ לא יישנה ודבר דומה לא יתרחש עוד לעולם." הביטוי המקוצר שנוצר לאמריה פילוסופית זו הוא Never Again – לעולם לא עוד. ביטוי שנכתב על כמה מאנדרטאות מחנות ההשמדה מיד לאחר השואה. בראשית שנותיה ישראל הייתה חלוצה בתחום המאבק ברצח עם. ניצולי שואה שתפסו תפקידים בכירים במערכת הביטחון היו הראשונים לעמוד לצד בני האיגבו המושמדים בביאפרה בסוף שנות השישים. במשך שנה וחצי הובילו בחשאי עובדי התעשייה האווירית, רכבת אווירית של מזון ותרופות למיליוני תושבי ביאפרה הנצורים והמופצצים על ידי צבא ניגריה. ניצול השואה הוגו מרום היה מי שדחף לפעולת הסיוע. "היו מראות קשים מאוד, שהזכירו לנו את התמונות של מחנות הריכוז" סיפר הטייס אורי שני. "כל כך כאב לנו, השמדת עם, ילדים, נשים" סיפר יוסי שמעוני. "כל מטוס היה עושה 4-5 גיחות לביאפרה כל לילה, זה היה על חיים או על מוות". מדינת ישראל הייתה יחידה לעמוד לצד נצורי ביאפרה, באופן חשאי וללא כל אינטרס צר שכן יחסינו עם ניגריה היו אז בשיאם. ישראל הייתה קשובה לסבלם של בני האיגבו הרחוקים כאילו היו אחינו.

אולם אף מדינה אחרת לא נהגה כמו ישראל. אנשי האינטליגנציה דחו את מסקנתו של אדורנו, ולא עיצבו את חייהם ופועלם כך שאושוויץ לא תשנה, וראיה לכך היא העובדה כי המחקר אודות רציחות עמים לא היה קיים כלל עד השנים האחרונות. גם ההמונים מיעטו להתעניין בקורות גורלם של עמים אחרים, שלא לדבר על פעלם של מדינאים ונבחרי ציבור מרחבי הגלובוס שסייעו על פי רוב לרוצחים ולא לקורבנות תוך שהם נושאים נאומים על שלום, חירות ודמוקרטיה. אפילו נשיא ארה"ב ברק אובמה שהבטיח להקים כוח ממשלתי מיוחד שיאבק ברציחות עמים והבטיח להכיר ברצח העם הארמני לא עשה זאת ומנגד הזמין לוושינגטון ב-2013 את היועץ הבכיר של עומר אל-באשיר, נאפלי עלי נאפלי, שעמד בראש המודיעין הסודאני שעה שסודאן השמידה שבטים בדארפור. רק בעקבות לחץ ציבורי של United to end Genocide הפגישה בין נשיא ארה"ב לבין אחד מגדולי הצוררים ברצח העם הראשון של המאה ה-21 בוטלה בסופו של דבר

הבטחת העולם כי לעולם לא עוד – רחוקה מהגשמה. אנדרטה לרצח העם ברואנדה (צילום: Adam Jones, Ph.D ויקימדיה)

אז איך ניתן להיאבק ברציחות עמים?

רצח עם הוא תופעה תהליכית. היטלר לא יכול היה להקים את טרבלניקה בשנת 1933. כדי להקימה, הוא הוביל בקרב העם הגרמני תהליך מאסיבי של שינוי ערכים. האופוזיציה הגרמנית לנאצים נרדפה ונרצחה עוד לפני שהתחילו להרוג יהודים. הנאצים שינו את תכניות הלימוד וכוננו אתוסים חדשים בחברה. על מנת לדרדר חברה אנושית למצב של חברה רוצחת דרושים שינויים מבניים בחברה, שינויים שלא יכולים להתרחש בחברה ביקורתית ולומדת. על כן ההתנגדות לטמטום החברה, הציפייה מכל אדם להכיר בסבל של האחר, המאבק לדמוקרטיזציה, הם לחם חוקו של המאבק ברציחות עמים.

רצח עם הוא תהליך חברתי, ועל כן הוא תהליך הניתן לחיזוי. פרופ’ ישראל טשרני, המתגורר בירושלים היה הראשון בעולם להציע מערכת אזהרה מוקדמת [Early Warning System] להתפתחות רצח עם עוד בשנת 1981. במחקרים שונים שנערכו בשנים האחרונות נמצאו פרמטרים רבים אשר עשויים לחזות את התופעה, והמדד המפורסם ביותר הוא זה של החוקרת האמריקאית פרופ’ ברברה הארף. הארף פעלה במשך כמה שנים בתקצוב נדיב של הממשל האמריקאי לבודד את הפרמטרים הנכונים ביותר המצביעים על הסיכוי לפרוץ רצח עם או מעשי זוועה אחרים. בשיחה שערכתי איתה לפני חמש שנים היא אמרה לי: "אז ידעתי כבר ב-2007 שהולך להתפרץ משהו רע בסוריה ושזה יכלול מעשי טבח של בני מיעוטים. מה יכולתי לעשות עם המידע הזה?" השבתי לה בתמימות: "לדווח לממונים שלך, לאנשי הממשל בוושינגטון". היא השיבה בעצבנות: "דיווחתי להם. וזה בדיוק מה שהם שאלו אותי! מה את רוצה שנעשה במידה הזה? נמליץ לנשיא לצאת למלחמה נגד סוריה? נבודד את סוריה כלכלית? מה את מציעה?". בהמשך הסבירה לי הארף שהיא עובדת כעת על מודלים שייחזו כיצד נכון לפעול במצב כזה של סף רצח עם. "את סוריה כבר פספסנו אבל אולי בפעם הבאה נדע מה להמליץ לממשל. ואז נותר רק לקוות שהממשל יפעל לפי המלצתנו".

הטכנולוגיה של ימינו מאפשרת לנו לעבד נתונים רבים בקצב מהיר, ולהגיע למידע רב דרך סרטונים, ותמונות המופצות ברשתות חברתיות. קחו למשל את סיפורו של עומר מוחמד – שבמשך שנתיים שוטט ברחבי מוסול הכבושה בידי דאע"ש, פלירטט עם מאבטחים ומחבלים, ביקר חברים שעבדו בבתי חולים ובמשרדים שונים, תוך שהוא מגרד שבבים של מידע מהיקב ומהגורן ודרך פרופיל אינטרנטי בשם "העיניים של מוסול" חושף את העולם כולו לפשעי הרצח ההמוני של דאע"ש. מוחמד איננו היחיד – קיימים בעולם כמה ארגונים ואנשים פרטיים המקדישים את חייהם לאיסוף, איבוד ופרסום מידע על רדיפה של קבוצות על רקע דתי, מגדרי או אתני – שעשויה להגיע לכדי מעשי הרג המוניים. אם הנתונים קיימים, או אז יש לשפר את יכולתה של האנושות לפעול לעצירת הזוועות.

חיים הרצוג כשגריר ישראל באו"ם דצמבר 1975 (צילום: Bettmann/ Getty images IL)

בביקורו בתל אביב ב-2013 סיפר לי הכומר והחוקר האמריקאי ד"ר גרגורי סטנטון  כי ב-1989 נפגש עם נשיא רואנדה ג’ובנל הביארימנה ודרש ממנו למחוק את ההגדרה האתנית (הוטו, טוטסי וטווה) מתעודות הזהות של אזרחי רואנדה. סטנטון הבין כי הסיווג השבטי בתעודות הזהות כמוהו כטלאי צהוב על בני הטוטסי ברואנדה המצויה על סף התפרצות גל נוסף של אלימות אתנית. הוא הפציר בנשיא כי ללא צעד כזה יפרוץ ברואנדה רצח עם. באותה העת לממשל האמריקאי שסטנטון היה שליחו לא היה כל כלי חוקי לדרוש מנשיא רואנדה דבר כזה. לא ניתן היה להטיל סנקציות על רואנדה על רקע היות הממשל גזעני כלפי חלק מאזרחיו. לסטנטון לא היה מה לעשות מעבר לניסיונות שכנוע מילוליים שלא צלחו. הוא נאלץ לחזות על מרקעו בוושינגטון ברצח העם המחריד שנערך רק חמש שנים לאחר שהזהיר את הנשיא. כעת, בעקבות חוק חדש יש לממשל האמריקאי כלים להשפעה כזו.

נפנה לדוגמה אחרת – רצח העם בדארפור. השמדת השבטים הילידים של דארפור – שבטי הפור, המסאליט, הזג’ווה, הברגו והבנג’ו – החלה באביב 2003. אולם מלבד כמה חוקרים מסורים, אף אחד בעולם לא דיבר על המתרחש בדארפור. בניו יורק טיימס למשל, מתחילת המאה ה-20 ועד 2004 הופיע המילה דארפור רק 16 פעמים וזה תמיד היה כחלק מרשימות אזורים מוכי בצורת באפריקה. במרץ 2004 החליט הכתב ניקולס כריסטוף ליסוע לסקר את המתרחש בדארפור. כריסטוף חשף את העולם לרצח העם המזוויע, המאורגן היטב בידי ממשלת סודאן ומבוצע בידי מיליציות הג’ינג’אוויד. "אם אנחנו מפנים את הגב לקרבנות רק מפני שהם ילידים אפריקאים, חסרי יכולת להשמיע קולם, החיים באזור מבודד, אזי אנחנו צריכים להתבייש בעצמנו." כתב בטור הראשון שעסק בנושא. תוך חודש מיום פרסום הטור הכריז אלי ויזל כי המתרחש בדארפור הוא רצח עם וכי על ממשלת ארה"ב להתערב בעניין.

ב-9 בספטמבר 2004 הכריז קולין פאוול, מזכיר המדינה של ארה"ב, כי הסיק מהעדויות שהוגשו לו כי ממשלת סודאן וכוחות הג’ינג’אוויד מבצעים רצח עם בדארפור. הייתה זו הפעם הראשונה בה מעצמה מכירה ברצח עם בעודו מתרחש. אולם, ניסיון ההתערבות האמריקאית נתקל בקשיים חוקיים למכביר. אילולא הייתה סודאן מוגדרת כמדינה המסייעת לארגוני טרור עליה הטילה ארה"ב סנקציות כבר בשנת 1994, כלל לא בטוח שפאוול היה יוצא בהכרזה כזו ובטוח שארה"ב לא הייתה עושה משהו בנידון. בדיוק כמו בדוגמה של רואנדה גם במקרה של דארפור לא עמדו לרשות המדינאים הכלים החוקיים לפעול בדארפור. פעולה נחרצת של ממשל ג’ורג’ בוש הבן (2001-2009) הובילה בסופו של דבר להכנסתם של כ-20,000 חיילי האו"ם והאיחוד האפריקני (UNAMID) לסודאן, אולם הכוח הזה לא הצליח לעצור את הזוועות לחלוטין .

ברק אובמה, שהתחייב כמה פעמים לפעול נגד רצח עם בדארפור, טען בנובמבר 2007 (טרם עלייתו לשלטון) כי על ארה"ב לשלוח כוחות קרקעיים לכל מקום בו יתבצע רצח עם. כן, גם לדארפור. לאחר שנבחר לנשיאות שינה את יחסה של ארה"ב לממשל הסודאני ליחס סלחני יותר ולא הזכיר את סודאן בכל הנוגע לרצח עם.

אובמה ומאוחר יותר טראמפ לא ביטלו את הסנקציות האמריקאיות נגד סודאן אך נמנעו מלהתבטא בנוגע למתרחש בדארפור. "ב-2004, הממשל האמריקאי הכריז כי ממשלת סודאן מבצעת בדארפור רצח עם. לאחר עלייה חדה בסיקור התקשורתי, ובדאגה לאזרחי דארפור, העולם שכח לגמרי מדארפור. לצערנו הרב, ממשלת סודאן לא שכחה." כך כתב השחקן ג’ורג’ קלוני בטור שפורסם ב-25 בפברואר 2015 בניו יורק טיימס. בהמשך הטור מספר קלוני על הזוועות הממשיכות להתרחש בדארפור יום אחר יום ומבקר את הממשל האמריקאי על כך שאינו פועל בנידון. קלוני הצטרף לארגון האמריקאי United to End Genocide ששם לעצמו כמטרה לשנות את המדיניות האמריקאית בנוגע למעשי זוועות ורצח עם. אלי ויזל היה יקיר הארגון ונהג להרצות באירועים ציבוריים של הארגון. הארגון פעל בכמה קמפיינים ציבוריים אך את מרבית המשאבים שלו השקיע בשדולה (לובינג) בבית הלבן ובבתי הנבחרים. משרדי הארגון יושבים מול שדרות פנסילבניה בוושינגטון, מרחק הליכה מהקונגרס, הסנאט והבית הלבן. במשך קרוב לעשור הארגון מנסה לקדם חוק שיאפשר למוסדות האמריקאים להיות תמיד מעודכנים אודות התפתחויות של רדיפות על רקע אתני, דתי או מגדרי בכל פינה בעולם. מעבר לכך, הם פעלו לניסוח של חוק שיאפשר לממשל לפעול גם במדינות שיחסיהן עם ארה"ב תקינים. את ‘חוק אלי ויזל’ ניסחו פעילי הארגון. ביום שני שעבר החוק סופסוף נחתם.

Leave a Reply

Name *
Email *
Website