לפעמים חצי שעה בלבד יכולה להיות משמעותית יותר מימים שלמים

רוב הפוסטים שלי מקורם בטיול במחשבה תחילה, נסיעה למקום חדש, אופרציה, תכנון, ארגון, משהו שאני מצפה לו בדרך, חושב עליו ולקראתו. ויש גם פוסטים הנובעים מחצי שעה אחת, אבל קריטית, של מפגש מקרי לחלוטין עם אנשים שלא הכרתי. ומי שמזלזל בחצי שעה אחת מומלץ לו שיקרא את הפוסט הבא, שכן לפעמים חצי שעה בלבד יכולה להיות משמעותית יותר מימים שלמים, הכל תלוי בתוכן.

לא מזמן קראתי את הספר זורבה, המספר על קורותיו של זורבה היווני, המחובר לאדמה ולעולם באופן בראשיתי, שורשי, פרימיטיבי במובן היסודי והטוב של המילה. זורבה הסוער והבלתי צפוי הסעיר את נפשו, ואת שכלו, של כותב הספר (אשר נכתב בהשראת סיפור אמיתי) והוא נפעם פעם אחר פעם אחר פעם מאופן הסתכלותו של זורבה על החיים, מן היכולת שלו לראות את היפה, והתמים, והבראשיתי, בכל דבר שעינינו המזויינות בשנים של חינוך, תרבות וניסיון חיים כבר לא רואות. זורבה נרגש ונפעם מכל פרח, מכל תזוזה, מכל אירוע, אצלו אין שגרה, כל החיים הם בפעם הראשונה, כל החיים הם מסע של התרגשות והכרת החדש, המעניין, המשונה והבלתי מובן. הכל מעניין לו, הכל מדבר אליו והוא שואל כילד קטן "מה זה" על כל דבר אשר במבט ראשון נראה לנו רגיל לחלוטין ואילו במבט שני אנו מבינים את זורבה הלא מבין. הכל בסימן שאלה, הכל תחת עין בוחנת, הכל אפשרי ושום דבר אינו מובן מאליו. גם בגיל מאוחר זורבה כמו ילד קטן לומד הכל מחדש, כל הזמן, וזה היופי והכוח שבו.

וכך, בעודי הולך ברחוב בעיר שדרות, דווקא שם מכל המקומות, פגשתי את איברהים. הוא עמד באיזו חנות מכולת ואני בכלל ביקשתי לצלם את המוכר, שלא אהב את הרעיון וביקש שלא אצלם. איברהים הבחין בכך ואמר לי: בוא, בוא לשמש קצת. הבטתי בו לרגע, ולא מצאתי סיבה אחת מדוע לא ללכת. הלכנו לשמש וכמו שהיא הכתה בשנינו הוא הכה בי. כמה משפטים שהחלפנו הבהירו לי מיד שלא מדובר באדם רגיל, הצעתי לו לשבת לשתות משהו ואחרי דקות ספורות בלבד של שיחה והתוודעות קפץ מיד זורבה אל ראשי- הנה זורבה מקומי, חשבתי לעצמי, הנה אדם נפלא המחובר אל הבסיסי, אל השורשים של העולם והחיים, אל הפשוט והחשוב ביותר ולא אל המורכבות והשלבים המופשטים של תיאוריות ההגשמה העצמית. גם אני מצאתי לי זורבה, חשבתי, והייתי מאושר.

זורבה בשדרות.
צילום: דן לזר.

איברהים הוא בדואי מרהט. פגשתי אותו בשדרות בעת ביקור שלו לעניין פרטי. מפגש מקרי, לא הוא ולא אני משדרות אבל שם נפגשנו. כמו שאמר הבעל שם טוב- אין טעות בעולם. גם איברהים אמר את זה, שאינו מאמין במקריות ואם נפגשנו היינו צריכים להיפגש. איברהים והבעל שם טוב, ואני מעריך שהם לא תיאמו עמדות, אבל אמרו את אותו דבר. בחור כלבבי איברהים, חיבבתי אותו מן הרגע הראשון.

איברהים.
צילום: דן לזר.

החיים עצמם.
צילום: דן לזר.

איברהים ישב 13 שנים בכלא, נעצר בגיל 16 והחל מסתובב במוסדות רשמיים עד שנכלא והשתחרר רק בגיל 29. לא ידעתי אם לשאול ומה לשאול על שנות הכלא, ואיברהים לא רצה לנדב מידע מיותר. "לא היה לי אבא שיכוון אותי מה טוב ומה רע", הוא אמר, "ונסכם בזה". וכך היה. אבל 13 שנים בין האוכלוסיות הקשות ביותר, בין רוצחים ואנסים, לימדו אותו, לדבריו, להסתכל ולהבין מהר ממבט קצר מי ומה הוא האדם העומד לפניו, מה בליבו ומה רצונו. כך הסתכל עלי והיה לי הכבוד, האמיתי, והעונג, לקבל את אישורו עת סימן עם האצבע שאגש ומשם החלה פגישתנו תחת שמש הצהריים היוקדת על בטונדה במרכז העיר שדרות.

איברהים סיפר שנכנס לכלא כשאינו יודע קרוא וכתוב, אבל יצא ממנו עם כל הידע הנדרש בחיים האלו. היום הוא לומד פסיכולוגיה באוניברסיטה ומדבר בבתי ספר בפני תלמידים על החיים, על שיקום, על מה נכון ומה לא נכון, מה חשוב ומה לא חשוב בחיים האלו. חשבתי לעצמי- האם אין זו הוכחה שיש טעם בהשקעה באסירים? זה הרי ויכוח ישן נושן, ואחת הבדיחות השגורות בציבור- שעבריינים נכנסים לכלא כדי להשלים תואר אקדמי. ובכל זאת, איברהים כזה הוא ההוכחה הטובה ביותר, בשבילי, שיש טעם בשיקום אסירים ובמתן כל האפשרות והסיכוי לחזרה בתשובה, או אם תרצו- בהתחלה חדשה, אמיתית. אחרי תשלום החוב לחברה כפי שקבע השופט.
ואכן, במקרה של איברהים, לא רק החיים לימדו אותו, בדרך הקשה, מה טוב ומה רע, אלא גם המערכת הישראלית לימדה אותו יותר ממה שהוא ידע, וכיוונה אותו אל הטוב, והוא הלך אל הטוב.

איברהים.
צילום: דן לזר.

איברהים לקח את ההזדמנות השנייה שלו בשתי ידיים, למד מה שיכול היה בשנות הכלא, והיה לו, לדבריו, הרבה זמן לחשוב, ולחשוב טוב טוב, מה הוא רוצה מן החיים האלו, והיום הוא יודע. הוא רוצה לחיות, ולחיות טוב, ולנצל את החיים האלו. הוא לא מחפש אנשים שיבזבזו את זמנו אלא אנשים שיעזרו לו להוציא לפועל את התוכניות שלו, והתוכניות שלו כוללות הרבה עסקים, הרבה כסף והרבה עשייה בכל מני תחומים. כמו זורבה, הוא לא מגביל את עצמו לתחום אחד, הוא רוצה לגעת בכמה שיותר.
אחד העסקים שאיברהים עסוק בהם הוא שניצליה שפתח בעיר מגוריו, רהט. 3 שנים בלבד אחרי השחרור מן הכלא איברהים מעסיק אנשים ונותן להם פרנסה, והוא הבוס ומקבל את ההחלטות על החיים שלו. כמה זה יפה, חשבתי לעצמי, כמה צריך להעריך כל עסק וכל עיסוק של כל אדם כי הם פרי עמל ויזע, וצריך לכבד עמל ויזע.
שם המקום, ברהט, אם תבואו לבקר, הוא: "השניצליה של…", כך השם, או במילותיו של איברהים: "השניצליה של… דמיון מודרך", כל אחד יכול להחליט של מי, שיחשבו, הוא אומר, שידמיינו, שייקחו את זה לכל מקום שבא להם. זה היופי, וזו נקודת המבט הייחודית כל כך של איברהים, זו הזווית הכל כך יפה שלו להסתכל על העולם.

הכל בזווית הראיה.
צילום: דן לזר.

איך יוצאים אל העולם אחרי 13 שנים, שאלתי אותו. הוא חשב לרגע, ואז לקח את בקבוק הבירה ששתיתי ועירבב אותה. "אתה רואה?" הוא אמר, תראה איך הבירה מסתובבת, ככה העולם מסתובב ואני איתו.

ואיך לחיות ברהט? שאלתי שוב, ואיברהים הביט בי ואז השיב- זה לא איך לחיות ברהט, זה איך לחיות בכלל, ובמדינה הזו, ואני אגיד לך בדיוק איך- זה נפלא, לחיות בכלל, ובמדינה הזו. אנשים לא מעריכים לא את החיים שלהם ולא את החיים במדינה הזו.

ושוב חשבתי על זורבה שכל שאלה הציתה בו מחשבה רחבה יותר מן השאלה הפשוטה, ושום דבר לא מובן אצלו מאליו והוא יודע להעריך את הקושי, ואת הטוב, כך שאופן המבט הכל כך מיוחד שלו גרם לגיבור הספר של ניקוס קאזאנצאקיס, הלא הוא הוא עצמו, לרצות לשאול עוד ועוד, שוב ושוב, ורק שזורבה ידבר כי כל מילה שווה את משקלה בזהב. וגם אני רציתי, שם על הבטונדה, שאיברהים רק ידבר עוד.

זורבה מקומי.
צילום: דן לזר.

לקראת סוף פגישתנו שאלתי אותו אם יש לו חברה, זוגיות. אין לו, אבל הוא לא מתלונן. מסתדר, לדבריו, כל פעם מישהי אחרת, הוא מעדיף את זה ככה. זורבה, אני אומר לכם. יש משהו משותף כנראה בין כל הפראים הנפלאים האלו, נשמות חופשיות המסתכלות על העולם בדרך דומה, עם איזו הבנה בסיסית, הקשורה באינסטינקט אל האדמה והחיים עצמם, של מה נכון להיקשר אליו ומה לא, היכן להישאר והיכן לא, מתי לקום וללכת ומתי להישאר עוד קצת.

איחלתי לו שימצא דרך להישאר מאושר, כאשר קמנו ולחצנו יד לקראת המשך דרכנו, כל אחד למקום אחר. "אני כבר מצאתי את הדרך", הוא אמר בחיוך רחב לב ומלא שמחת חיים, "אני לא בכלא…".

חייכתי אליו. הבטחתי שאקפוץ אליו לרהט אל השניצליה וגם אתם מוזמנים מאד לקפוץ לשם. אני לא אוכל מן השניצלים שלו, בגלל הטבעונות, ולמרות שהוא התחייב שהם הכי טובים שאי פעם אכלתי, אבל אני אוכל לפגוש אותו שוב, וזה הרבה יותר חשוב מכל דבר אחר.

איברהים.
צילום: דן לזר.

איברהים.
צילום: דן לזר.

זורבה מקומי.
צילום: דן לזר.

Leave a Reply

Name *
Email *
Website