מבט חדש על הזיקנה: פרופ’ איסי דורון מציע ליצור סדר חברתי שלא מבוסס על גיל ביולוגי

בשנה האחרונה חצה הישראלי המיליון את גיל 65. נקודה סמלית זו, והמציאות שהיא מייצגת, מטרידה מאוד רבים ממקבלי ההחלטות. אוכלוסיית הזקנים היא אחת מקבוצות האוכלוסייה הגדלות בקצב המהיר ביותר בעולם המערבי, וגם בישראל. היא גדלה גם בקצה העליון שלה – הודות לעלייה בתוחלת החיים, וגם בקצה התחתון – כששכבות גיל גדולות יותר ויותר מגיעות לגיל 65 מדי שנה. מדובר בשינוי חסר תקדים במבנה החברה האנושית, שינוי בעל השלכות חברתיות, כלכליות ורוחניות.

מבחינת אלו האמונים על מערכות הרווחה, הבריאות ותקציב המדינה, צונאמי הזקנים הוא איום כלכלי, וחלק מהמערכות מתייחסות אליו ממש כאיום קיומי. הדימוי של מיליוני קשישים מסתערים על המערכות הסוציאליות נמצא ברקע של הרבה מהחלטות המדיניות.

הסיקור המלא


  • אנחנו העתיד //
    “נוצרה תקופת חיים חדשה, אני קורא לה עת התבונה”

  • חדש בדבר //
    על הנייר

  • אנחנו העתיד //
    לא רק זכויות פנסיוניות

  • אנחנו העתיד //
    אני והפנסיה שלי

"נניח שהטענה שזקנים מדברים לאט נכונה. זה אומר שהם לא יכולים ללמוד תכנים חדשים, להיות פוריים במקצועות שונים ואפילו להיות זכאים לקבל טיפול רפואי כמו אלו שמדברים מהר?"

אבל יש מי שרואה בהתפתחות קבוצת הגיל הזו דווקא פוטנציאל חיובי, ואת ההתייחסות להזדקנות כבעיה – כתפיסה גילנית מגונה. יש חוקרים שמזהים באופק מלחמת מעמדות. אחד מהם הוא פרופ’ ישראל (איסי) דורון (57) משפטן מהחוג לגרונטולוגיה באוניברסיטת חיפה. דורון הוא ככל הנראה הדובר הבולט ביותר של המאבק בגילנות באקדמיה הישראלית.
דבר העובדים בארץ ישראל
כל בוקר אצלך במייל

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

מה זו בעצם גילנות?

"גילנות, או אייג’יזם באנגלית, היא בעיניי המושג המרכזי דרכו ניתן להבין את היחס של החברה לזקנים. גילנות ביסודה, כמו גזענות, היא הבניה חברתית של הזיקנה ובעיקר הבניה חברתית שלילית. תיוג של הזקנים כחסרי ישע, חסרי מסוגלות, נטל כלכלי, עומס על המערכת, צונאמי וכו’. כשאתה משרטט את הזיקנה במושגים האלה, אתה מודאג מכך שהם גוזלים את כל המשאבים, אתה מודאג מכך שהם חיים יותר מדי, מכך שהם גוזלים את פרנסתם של הצעירים, שצריך לדאוג להם, שהפנסיות יקרסו, ובסופו של דבר אתה מאשים את הזקנים בהכול".

מה עושים נגד זה?

"ברגע שאתה מבין שהזקנים לא אשמים בכל הבעיות החברתיות האלו, ושכל הקשר בין זיקנה לדברים האחרים שהזכרתי זו הבניה חברתית מנותקת מהמציאות, ואין שום דבר שלילי בכך שאנשים חיים יותר, אלא מדובר דווקא בדבר טוב, אז אתה יכול לשנות את כל הפרדיגמה. זה האתגר שלנו כיום – לשנות את הפרדיגמה לפיה אנחנו תופסים את הזיקנה ואת הזקנים. כדי ליצור פרדיגמה חדשה עלינו לשבור את הפרדיגמה הקיימת".

למה בעצם נוצרת גילנות?

"יש כמה תיאוריות. הפסיכולוגיות שבהן עוסקות בפחד מהמוות. אנשים מפחדים למות והזיקנה היא ייצוג חי של המוות, של מחלות, כמילה וכו’. כדי להתחמק מעובדת המוות הבלתי נמנע שלנו, מהפחד שהמוות גורם לנו, עלינו להבדיל את עצמנו, הצעירים, מאותם הזקנים ולכן נתרחק מהם, נדיר אותם. התיאוריה הזו מסבירה גם את קיומה של גילנות בקרב זקנים: במוסדות של דיור מוגן לדוגמה, הדיירים הפעילים יותר מבקשים לא לראות את הסיעודיים. הזקנים לא רוצים להיות מזוהים עם הזיקנה, לא רוצים את התיוג הזה. לזקנים, לעומת אוכלוסיות אחרות שסובלות מהדרה ושנאה, אין גאווה בזהות של הזיקנה".

ומה עוד?

"מלבד הנושא של המוות, ישנה תיאוריה נוספת המניחה את היסודות במהפכה התעשייתית ששינתה את החברה המערבית והפכה אותה לחברה המבוססת על הפרדה גילית. בעבר, במשק החקלאי המשפחתי, עבדו כולם ביחד, הילדים ההורים והסבים. אורח החיים היה משותף כשכל אחד תרם על פי יכולתו. עם בוא המהפכה התעשייתית התפתחה גם החלוקה לתפקידים גיליים על פי שלבים פונקציונאליים. הילדים בבית הספר, בהמשך גיל הנעורים, לאחר מכן החיים הבוגרים שבהם הקריירה מקבלת תקופה משל עצמה, ולבסוף הפנסיה".

"עד לפני כמה עשרות שנים נשים לא עבדו. אז זה נראה כחוק טבע שגברים עובדים ונשים מגדלות ילדים. אז זה נראה לאנשים נורמלי בדיוק כמו שכיום אנחנו חושבים שאדם יכול לכלות 20 שנה ויותר ללא עבודה"

ומה הבעיה בסדר הזה?

"נוצר מצב שילדים נמצאים בסביבה של ילדים, מבוגרים בסביבה של מבוגרים וזקנים בסביבה משל עצמם עם מינימום אינטראקציות בין שכבות הגיל השונות. כיום הזקנים היחידים שאדם צעיר מכיר הם הסבא והסבתא שלו. כמה פעמים באוניברסיטה או במקום העבודה ראית אנשים זקנים? כמה אנשים צעירים נמצאים במועדונים של קשישים? כשאין מגע בין קבוצתי, נבנים סטריאוטיפים. כשאין לך מגע עם זקנים אתה לא יודע מה מעסיק אותם, מהם יודעים ויכולים לעשות. הרבה יותר קל לך לבנות דימוי שאין לו קשר למציאות".

סדר חברתי שלא מבוסס על גיל ביולוגי

מעבר לשאלה למה גילנות מתפתחת, מעניין וחשוב יותר להבין, לדברי דורון, למה הגילנות גורמת. "לגילנות יש השלכות יומיומיות בכל מקום בחברה. בקבלה לעבודה, בטיפול רפואי, בתור להשתלת איברים, בקבלה ליישובים – אתה רואה איך הגילנות משפיעה. יש גם כמובן גילנות עצמית, כשהזקנים מפנימים את התפקיד החברתי שהחברה מצפה מהם למלא".

אבל אי אפשר להתעלם מכך שיש בהזדקנות אלמנטים ביולוגיים. זקנים מדברים לאט, מוגבלים בתנועה, סובלים לעיתים משכחה.

"אני לא מנסה לעשות אידיאליזציה של הזקנה. זה נכון שעם ההזדקנות יש תהליך של ירידה בכוח הפיזי, ביכולות הקוגניטיביות ובחושים, אבל היחס שלנו לזיקנה הוא לא עניין אובייקטיבי אלא עניין חברתי. בניגוד לעובדה שאנשים מזדקנים, השאלה ‘מה זה אומר להיות זקן?’ היא שאלה חברתית. בדיוק כמו שיש הפרדה ביולוגית בין גברים לנשים, אבל יש גם יחס חברתי שונה בין גברים לנשים, שאינו קשור להבדלים הביולוגיים בין המינים. לאורך שנים ייחסו לנשים טיפשות, ולכן הן נתפסו כלא מסוגלות להיות עורכות דין, רופאות או טייסות קרב. זו בדיוק הבעיה שלנו עם גילנות. נניח שהטענה שזקנים מדברים לאט נכונה. זה אומר שהם לא יכולים ללמוד תכנים חדשים, להיות פוריים במקצועות שונים ואפילו להיות זכאים לקבל טיפול רפואי כמו אלו שמדברים מהר?"

וזה לא הכל. "אל הנושא של גילנות", הוא אומר, "מצטרף גם הנושא של נוחות בירוקרטית. קח לדוגמה נהג משאית. בגיל מסוים יכתיבו לו שהוא חייב לפרוש מהעבודה בטענה שבגלל גילו הוא כבר לא כשיר. אני כבר היום לא כשיר לנהוג על משאית. יש אדם שיאבד את היכולות הנדרשות לעבודה כזו או אחרת בגיל 30, ויש אדם שיהיה נהג מצוין גם בגיל 80. הקביעה השרירותית נובעת מהצורך של הבירוקרטיה. לבירוקרטיה נוח לקבוע גיל שממנו והלאה הזקנים לא יכולים ולכן גם לא צריכים לעבוד".

אז אתה טוען שזקנים צריכים לעבוד?

"אני חושב שלזקנים צריך להיות החופש לבחור מה לעשות בחייהם בדיוק כמו לכל אדם אחר. החברה מסדרת את המארג החברתי כך שבגיל מסוים עליך לעבוד כדי להתקיים, ובגיל אחר אתה מתקיים מחסכונות שצברת בזמן שעבדת. קשה לנו להתנתק מההיגיון הזה, אבל זו קביעה חברתית, שרירותית, לא מחויבת המציאות. עד לפני כמה עשרות שנים נשים לא עבדו. אז זה נראה כחוק טבע שגברים עובדים ונשים מגדלות ילדים. אז זה נראה לאנשים נורמלי בדיוק כמו שכיום אנחנו חושבים שאדם יכול לכלות 20 שנה ויותר ללא עבודה. סליחה, לא יכול, חייב. אתה רוצה לחזור לעידן שבו נאסר על נשים לעבוד?"

הניסיון לאפשר לזקנים לעבוד עלול להביא למצב שיכריחו זקנים לעבוד.

"אתה יכול לבנות גמישות שתאפשר יכולת בחירה. סדר חברתי שלא מבוסס על גיל ביולוגי. כיום המציאות מפלה אנשים ומונעת מהם לעבוד. אני לא נגד פנסיה או הסדרים חברתיים שיאפשרו לאנשים לחסוך כדי לפרוש מעבודה ולהתפנות לדברים אחרים. אולם אני סבור שלשלול מהם את חופש הבחירה להמשיך לעבוד רק בגלל גיל כרונולוגי זה פסול".

לאפשר לזקנים לעמוד על זכויותיהם

דורון מדבר במונחים של מאבק פוליטי שצריך להתחולל כדי להביא לשינוי. "הפוליטיקה של הזהות הזו עדיין לא התפתחה", הוא קובע, "אבל אנחנו בדרך לשם".

מה זאת אומרת בדרך לשם?

"בארץ הנושא הזה פחות מפותח, אבל בארצות הברית למשל ישנה תנועת ‘הפנתרים’. (הכוונה ל’פנתרים האפורים’, תנועה שנוסדה בשנות השבעים של המאה שעברה ומקיימת עד היום הסברה בנושא גילנות-ע.כ). אבל גם בארץ יש אקטיביזם של זקנים, ובהדרגה מתפתחת גם זהות פוליטית של זקנים שדורשים הכרה ונאבקים נגד הסטריאוטיפים. המאבק הוא בזירות רבות.

"עלינו לחולל שינוי פוליטי בתדמית ובזהות של הזקנים. עלינו לאפשר לזקנים לעמוד על זכויותיהם. ‘למי קראת זקן?’ ‘למה אתה מדבר פה לבן שלי ולא אליי?’ קודם כול לזקוף את הגב, לעמוד על הרגליים האחוריות ולהתנגד לכך שידברו מעל לראשם, שיתייחסו אליהם כלא רלוונטיים. זה דבר שקורה כבר כיום. הזקנים של היום הם לא הזקנים של פעם, וברור לי שהזקנים של מחר ייהנו מההתפתחות שחלה בהבנה של שיח הזכויות".

מפתיע עד כמה אדם שעוסק בזיקנה מצליח להיות אופטימי: "אני חייב לומר שכיום אנחנו כבר רואים ניצנים של שינוי במדיניות. כשנעשות רפורמות משמעותיות מאוד כמו הרפורמה בחוק הכשירות המשפטית והאפוטרופסות, שבעצם שינתה באופן מהותי את הקלות שבה מונו אפוטרופסים לאנשים זקנים. בעבר היה קל מאוד לבן משפחה להפוך לאפוטרופוס של אדם זקן. החוק ייצר חלופות ושם דגש על האוטונומיה וחופש הבחירה של הזקן. ההמשך של התהליך הזה הוא יצירת מנגנונים כמו ‘תומך קבלת החלטות’, שמאפשר לזקן להמשיך ולהיות אוטונומי בקבלת ההחלטות על חייו, לא נכנס בנעליו כמו אפוטרופוס, אלא מסייע לו בנקודות שבהן הוא זקוק לעזרה".

כל מאבק זקוק לאידיאל לשאוף אליו. שרטט לנו אידיאל כזה. איך תיראה הזקנה עוד 20 שנה?

"תאר לעצמך אישה בת 102 נשואה בנישואים שלישיים, לומדת לתואר שני פיזיותרפיה באוניברסיטה, עובדת במשרה חלקית כמתכנתת באלביט ומתנדבת בקהילה. היא מתניידת באופניים חשמליים. יש לה מוגבלות קלה, אבל היא חיה חיים משמעותיים שמשלבים חיוניות בעבודה, התחדשות אינטלקטואלית, תרומה לקהילה, יצירת קשרים חברתיים ומארג משפחתי בין דורי עם ילדיה ונכדיה".

נשים מבוגרות בשיעור מחול במרכז קהילתי בפסגת זאב. ארכיון, למצולמות אין קשר לכתבה. (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

ומי ישמור על הנכדים? (אני שואל וחושב על הסכנה האורבת לי באופן אישי).

"אין יותר. נגמר. מת. אם היא רוצה, היא תעשה זאת. אבל היא לא תהיה פנויה. יש לה עיסוקים ממלאים משל עצמה. דרך אגב, גם כיום הסבתות לא פנויות. זה דימוי שבונים בתקשורת. סבתות הן קודם כול נשים, ובין יתר הדברים שמגדירים אותן הן גם סבתות. יש משהו גילני בציפייה החברתית שהן צריכות להקריב את עצמן לטובת הטיפול בילדים. המחשבה שאין להן מה לעשות, ואנחנו שנותנים להן לטפל בילדים שלנו עוזרים להן, היא מוטעית. מי שצריך לטפל בילדים הם ההורים לא הסבים והסבתות".

אתה מתאר את ההורים ככוח הנגד לשחרור הזקנים. כמו בעלי מטעים המתנגדים לשחרור העבדים.

"ברור שיש מי שיפסיד משחרור הזקנים, בין אם זה דור ההורים שלא יהיה להם בייביסיטר בחינם, או מי שמחכה שהדירה של סבתא תתפנה, או אנשים שחוששים להתמודד עם נוכחותם של זקנים במקום העבודה. בדיוק כמו כל קבוצה לאורך ההיסטוריה שביקשה לשנות את המעמד שלה, תמיד היו מי שהפסידו, או יותר נכון תפסו את עצמם כמפסידים. מי שההסדר החברתי היה לו נוח, כנראה ירצה להתנגד לשינוי הזה. אבל בשורה התחתונה אני מאמין שזה ירחיב את העושר והאושר של כלל החברה".

יש גם פחד הפוך. הפחד שיצפו ממני, כזקן, להישאר צעיר.

"נכון, יש את הביקורת הזו מצד מה שנקרא ‘התנועה האנטי גילנית’. טוענים שאנחנו מייצרים פה רף ציפיות לא סביר ושיש אנשים שלא נופלים למשבצת של צעיר ורענן בגיל שבעים או תשעים. התשובה שלי לכך היא שהמודל שלנו לזקן מוצלח לא צריך להיות זקן ‘צעיר’, וכי גם האדם הדמנטי בבית האבות הוא אדם ויכול להיות אדם מוצלח ואהוב שצריך לקבל ולהכיל".

אנחנו צפויים, אם כך, לתקופה של מאבק.

"חד משמעית. אין שינוי חברתי שעבר ללא מאבק".

***

‘מגזין דבר’ מתפרסם אחת לרבעון, וכל גיליון שלו מוקדש לנושא העומד בחזית סדר היום של העבודה המאורגנת והחיים בישראל. נושא הגליון הראשון – ‘אנחנו העתיד – עלייתו של המעמד שישנה את האנושות’ על הקשישים והגמלאים. מנוי למגזין, במחיר היכרות – בקישור זה.

Leave a Reply

Name *
Email *
Website