מדוע להשאיר תמיד דרמה אחת באוויר?

אני מלכת הדרמה. אני חושקת במה שאיני יכולה לקבל, מגזימה ומתלהבת. סקרנית כלפי האסור והמתוק. אני אוהבת בלגאן. אני בוכה ושונאת וגם אוהבת ומתרגשת ורוצה לברוח וגם להישאר לנצח. אני חולמת חלומות בהקיץ ומגשימה את חלקם, מפחדת מהעתיד ומהמוות, במיוחד מהכאב שלפני.

אני מערבולת של עצב ושמחה ונהר החיים זורם בתוכי ואני בתוכו
אני אחת עם קצב הזרימה, צופה להנאתי בנוף המתחלף – חיות, צמחים, עננים

פתאום אני מאבדת שליטה, נשימתי מתקצרת
אני טובעת
עזרו לי, אני טובעת
אדישים שכמותכם

כשנחירי נסתמים ואני יורקת מים בעודי משתנקת, אני מגלה לצערי שאין זה נהר החיים שבתוכו אני משייטת, כי אם שלולית מצחינה של מים עומדים. אני מתבוננת במים ומבחינה שאני מוקפת במילים, והן חגות סביבי וחוזרות על עצמן שוב ושוב כבסרט נע.
האם אני ערה או חולמת?
אני בסיוט
אני בחיים
אני בתוך הראש שלי
ואין לי לאן לברוח
***
כמעט בכל רגע שבו אני ערה מתנגנים בראשי סיפורים ומחשבות. את חלקם אני חולקת כאן, ואחרים – תודה לאל שאף אחד לא ראה או שמע. אלה באמת סיפורי אלף לילה ולילה. יש דרמות משובחות במיוחד וכאלה שגובלות בסרט בוליווד בינוני. סרטי אימה לרוב ולעתים גם קומדיה רומנטית או דרמה תקופתית. חלקן מתנגנות כשאני לא שמה לב, כמו פעימת לב, כמו זרימת דם.

סיפורים נבחרים מתנגנים בתוכי כבר שנים והם עבורי כידידים ויריבים, את חלקם כבר כמעט איני שומעת על אף שהם משפיעים עלי מאוד, כמו שדג אינו שם לב למים. חלקם התנגנו והלכו, אבל יש כאלה שלא נמאס להם להופיע שוב ושוב. כמו צלילי המוזיקה.

אנחנו חיים ביחד, מונולוגים ודיאלוגים אינספור. אלה החיים שלי והאמת שהם לא דרמטיים במיוחד וגם הכי דרמטיים שיש. הסיפורים הם חלק ממני ואני חלק מהם. אני הם. היי רגע, אני הם? אני אוסף הסיפורים שלי על עצמי?

סיפור. מהו סיפור? משהו שאני אומרת לעצמי על עצמי, על החיים. נרטיב, יש שיגידו. יש סיפורים נעימים וכאלה שפחות והם רועמים בתוכנו בווליום משתנה. יש רעם חלש ורעם בינוני ורעם חזק חזק שלא נעים לשמוע, בעיקר אם אתה לבד…

הסיפורים שרועמים חזק חזק ולאורך זמן מגדירים אותי במיוחד ומחברים אותי לאחרים. האם הדבר המכונה "אני" הוא בעצם אוסף הסיפורים שאני מספרת לעצמי על עצמי? עד כמה כל הסיפורים שאני מספרת מגדירים אותי? איך והאם אפשר וכדאי להיפרד מסיפורים? ולמה בכלל להאמין מכל הסיפורים הללו? מי אהיה בלעדיהם?

נגיד יש סיפור שאומר שאני יפה. למה? כי כך אמרו לי. מי אהיה בלי המחשבה שאני יפה? בלי הסיפור הזה? מעניין לשאול כך על כל הדברים שאני מספרת לעצמי על עצמי, על אחרים ועל העולם.

מהרגע שהגעתי לעולם הזהות שלי נתונה לחסדיהם של זרים מטורפים, בראשם אלה שהעניקו לי את שמי והחלו לספר לי סיפורים אותם אימצתי והפכתי לאמונות המגדירות "אותי". אנו חיים בעידן בו כל אחד מנסה "לעצב את זהותו" אך למעשה כל הרעיון הזה מופרך מיסודו, היות וכולנו כרוכים זה בזה בסיפורים אין ספור בין אם נרצה בכך או לא. כולנו הזרים המטורפים הללו המגדירים זה עבור זה את זהותנו דרך השפה והסיפורים שכולנו מאמינים בהם. עבריים, אזרחים, נשים וגברים, בני זוג, דוברי עברית המחפשים את החצי השני שלנו, עם הנצח, בן/בת הזוג של ההוא וההיא וכיוצא באלה.

אז מי אהיה ללא כל הסיפורים האלה? מה יישאר ממני? האם יש משהו מעבר לכל הסיפורים שאני מתקשה להיפרד מהם? האם תהיה נשמתי חופשיה יותר? המחשבה הזאת מפחידה ומפתה.

מהרגע שקוראים ספרים טובים, אי אפשר לקרוא יותר ספרים גרועים. הטעם משתבח, אין מה לעשות. לפני כמה חודשים קראתי ספר כל כך טוב שלא הצלחתי לקרוא ספר אחר כמה חודשים אחר כך. זו הייתה פרידה של ממש. כך גם בנוגע לסיפורים שאני מספרת לעצמי על אודות עצמי. הדרמה מבקשת להישמע בקול רם ומעוררת בי צמא להמשך הסיפור. כשהיא מוצלחת במיוחד היא נשארת לאורך זמן. זוהי התמכרות.

כמה מהסיפורים המעיקים במיוחד חוזרים ומתנגנים, מגדירים אותי ושותים את תשומת לבי, זאת על אף רצוני המוצהר להיפטר מהם (האמנם? האם אני רוצה להיפטר מהם?).
ואלה מספר דוגמאות נבחרות: למה הוא לא רוצה אותי? למה אני לא נמשכת אליו? למה היא מצליחה יותר ממני? למה היא לא מתייחסת אלי למרות שביקשתי? למה דווקא עלי כועסים? אני נורא רוצה את העבודה הזאת. מפחדת להיכשל. זה יהיה נורא אם לא אצליח. למה ההיא אוהבת אותה אבל לא אותי? ולמה היא לא מבינה אותי? האם נוכל להיות חברות? מדוע אני סגורה רגשית? ועוד ועוד.

למדתי שהסיפורים שאני מנסה לגרש נאחזים ביתר שאת. לכן אני מנסה לגייס כלפיהם מעט אמפתיה. אני מאוהבת בו והוא לא רוצה אותי? ובכן, איני סמרטוט רצפה אלא אישה עוצמתית ומלאת אהבה המוכנה להתמסר לסיפור אהבה גדול. ביקורת מחמיאה על הסרט המתנגן בי מסייעת לשכך את לילית האכזרית שמטיחה בי, כהרגלה, עגבניות ללא רחם.

************
סיפורה של הדרמה המרכזית הולך ככה:
יש לי מגירה קטנה בתוך הראש
עליה כתוב: "גבר שיסחוף אותי"
תמיד יש דבר, יהא זה אדם ממשי או רעיון, שממלא אותה.
אני מאוהבת ברעיון של להיות מאוהבת עד אבדן חושים במישהו, שנינו ניסחף אחרי אותה התאהבות רבת שנים, נהיה מאושרים לנצח וכמובן לא נוכל להוריד את הידיים אחד מהשני.
זאת יופי של דרמה והיא מציגה בתוכי מופע חוזר, לעיתים בשעות לא נוחות בעליל ובמיוחד ברגעים בהם אני אמורה לעשות משהו אחר, או נגיד.. להיות שמחה בחיי כפי שהם.
מה נותנת לי הדרמה? היא נותנת חיות והרגשה שקורה משהו מעניין.
אני רוצה להיות במקום המעניין הזה, ונחשו מה, המקום הזה לא כאן.

*********
הטלוויזיה מתקיימת גם כשאיש לא נוכח בה, כמו החיים שקורים גם כשאיש לא נוכח בהם. יש המון סיפורים שאסור לזכור, או כאלה שאסור לשכוח, כדי להיות אני. אלה כמו אלה מאוחסנים היטב בי ופועלים פעולתם ממרתפי תוכי.

בהתכתבות ווצאפ בקבוצה המאופיינת בכנות מיוחדת כתב חי שהוא פוגש המון נשים, בעיקר כאלה לפני נישואים, שנאחזות באופן כמעט אובססיבי בפנטזיה של "האביר על סוס הלבן". ושהוא קלט שהוא נאחז בפנטזיה הזאת רק מהצד הזכרי, כלומר שהוא מחזיק פנטזיה של להיות האביר על הסוס הלבן. נחמד לדעת שאיני היחידה שמחזיקה בסיפורי שווא דרמתיים. (ואולי זה איננו סיפור שווא? אמא אומרת שכשאמצא את ה"אחד" אז אדע. האמנם?)

חי אומר שאני לא אחת מהנשים האלה, שאיני נאחזת. שהוא אוהב להיפגש איתי כי איני משליכה עליו. ובתוכי בא לי לצעוק: אני משליכה עליך המון! לפעמים אני מדמיינת שאנחנו חיים ביחד ועושים ילדים! אני מדמיינת איך הילדים האלה יראו. אני רוצה להיות אתך כל הזמן וסובלת כשאתה לא חוזר אלי. אני רק התאמתי את ההתנהגות שלי לשלך אבל בתוך תוכי אני שלולית מאוהבת שנרטבת לגמרי רק מלראות אותך.

נשימה

האם אני אחת מהנשים האובססיביות האלה? תמיד דרמה אחת באוויר. אני רוצה שהסיפור הזה יעלם! מספיק עם השטויות. כשאני לא סחופה בדרמה ממשית, אני מצליחה להתבונן בסיפור ביתר סובלנות וחמלה. מי אהיה ללא הסיפור הזה? איני יודעת. אני ילדותית וכואבת.

***********
מדוע אני מתעקשת להשאיר תמיד דרמה אחת באוויר?
למעט רגעים שנעשה הרבה כדי להתחמק מהם, החיים די רגילים ולא דרמטיים. מדוע "לסכן" את הדברים שעבדתי כל כך קשה כדי להשיגם?

לילית. בת כך וכך שנים, אם לגבר ואשה שבחרו להתחבר בתחילת שנות העשרים שלהם וזה מחזיק עד היום, נכדתו של ניצול שואה זכרונו לברכה ועוד סבא וסבתא שלא הכרתי ועוד אחת שדווקא הכרתי ואהבתי מאוד עד שמתה בטרם עת. אני אישה ופמיניסטית. יש כמה אנשים שחושבים שאני מוכשרת ואמיצה. נץ שאוהב אותי אהבה עזה אומר שאני נסערת ודרמטית.

אולי זו הסיבה שאני מייצרת דרמות לרוב, כדי שאוכל לחוש את ה"אני" שלי, כדי להיות כוכבת של איזו התרחשות שאני ממציאה. אולי זו דווקא דרך להתמודד עם חוסר השליטה.

העולם הגריל לידי זוגיות מדהימה ומכילה עם נץ ועדיין יש בי את הצורך שכל הזמן מישהו אחר ירצה אותי. כאמור, בסיפור המסופר בדמיוני, מגיע גבר סוחף ואני נכנעת ונענית לחיזוריו. הוא לא יכול לעמוד בפני האישה המדהימה שאני ואנחנו נסחפים לסיפור אהבה לוהט והדדי במיוחד. האם כל הגברים והנשים שנמצאים בזוגיות ויתרו על הסיפור הזה? או שאולי כולם מאוהבים? מדוע אני לא מוותרת על הדרמה? למה אני צמאה כל הזמן להרפתקה חדשה?

אני אוהבת להיות מאוהבת. אני רוצה להרגיש נמשכת ומושכת, צדה וניצודה. הדרמה הזאת מגדירה אותי. היום אני נורא רוצה לשכוח ממנה, ועם זאת הסיפור ממאן להיקבר. מה עם איזה סיפור על נחת ומנוחה? אפשר לקבל קצת רייטינג מהקהל הפנימי שלי לסיפור קצת פחות דרמתי בו יסופר על אהבה נינוחה, ביתית וממלאת? (הקהל הפנימי אינו מגיב)

ובכל זאת –  יש איזה יתרון. מה עושה הדרמה למערכת היחסים? זה משאיר תמיד איזה עניין באוויר. כמו בקרקס, כמו ללכת על חבל, כמו לעוף על טרפז, כמו לעשות צניחה חופשית.
באוויר מתחוללת תנועה. תעופה, נפילה. מה שנמצא באוויר – בטוח יקרה איתו משהו. שום דבר לא נשאר לנצח באוויר. יש כוח משיכה ועוד עצמים במרחב. החלטות נופלות כל הזמן. מתישהו הדרמה תצנח ותתרחש תנועה. איזה תנועה? איני יודעת. וזה כל הכיף והפחד. אין לדעת האם תהיה נחיתה רכה ומה יפגע במה.

כשאני מספרת לנץ שמישהו מתחיל איתי או שאני מתחילה עם מישהו, זה מכניס עניין למערכת יחסים, חיות. כשהוא מספר לי על מישהי שהוא מתכנן לפגוש, משהו בי נדרך. הופה! אפשרות לדרמה. חברה שאלה את נץ איך אנחנו מחזיקים עניין במערכת היחסים בנינו? אנחנו שוכבים עם אחרים, ענה בפשטות וחדות כדרכו. ובכן, זה מסביר את זה, ענתה. זה בהחלט מכניס עניין למערכת היחסים. הוא לא שיקר.

ומה קורה עכשיו, ברגע הזה? מעבר לכל הדרמות והסיפורים? אני כאן וכותבת לי ולכם.
נכנסתי לביתו של נץ, הבית הפוך לאחר מעשה אהבה עם אחרת. לא חלפה שניה ובראשי כבר סופר סיפור על שהתרחש.

אתם קוראים אותי ומקשיבים לעצמכם מספרים סיפור בתוככם, עלי או עליכם, ומהדהדים אותם בספריית סיפוריכם.

אנחנו חשים דרמה במקום בו סיפור שבחוץ פוגש סיפור שבתוכנו, כמו מעגל חשמלי נסגר ומעביר זרם שמספר לנו משהו על האני שלנו. סיפורים ועוד סיפורים שמסופרים בתוכנו ובהם תלוי האושר שלנו. סיפור פוגש זכרון פוגש רגש. הגדרה עצמית. שליטה מדומיינת.

נשימה, גשם, כאב ראש קל. עייפות של עוד יום וסיפוריו. רעמים וברקים, שבת נכנסת. הגוף כאן הלב פועם, שאיפה, נשיפה.

מחבקת את עצמי ואת סיפורי המשובחים והמשעממים כאחד המתמוססים לכדי חלום. אוהבת ושונאת את הדרמות כולן ולובשת אותן כבגד של יומיום, שוב ושוב, את כל הסיפורים שאינם לגמרי "אני", ובכל זאת, הם כל כך אני.

 

Leave a Reply

Name *
Email *
Website