מזה שני עשורים שמערכת החינוך מתנהלת לאורו של מבחן שרק מזיק לה

מבחני המיצ"ב נמכרים לציבור הישראלי מזה שנים תחת הכותרת של ‘קידום המצוינות הלימודית’ של תלמידי ישראל. הטענה של המוכרים די פשוטה: אם התלמידים ובתי ימדדו, ייבחנו ויושוו כמה שיותר, למשרד החינוך ובתי הספר יהיו יותר כלים לבחון את ‘כישורי’ התלמידים וסיכויים ‘להצטיין’ מאוחר יותר באקדמיה או/ו בהשכלה הגבוהה. הטענה הזו ודאי תתפוס כלפי רבים, אנשי חינוך ואפילו את אלו שאינם כמו הורים ואף תלמידים, במבט ראשון. אבל אם נחשוב קצת יותר לעומק לא נוכל שלא לחוש איזה דיסונאנס. ולמה אני מתכוון כשאני משתמש במושג דיסונאנס?

בואו נשים לב לציטוט הבא מהמכתב החריף ששלחה מזכ"ל הסתדרות המורים, יפה בן-דוד, לשר החינוך נפתלי בנט ביום רביעי האחרון. במכתב היא מצטטת מתוך מחקר של הפקולטה לחינוך באוניברסיטת באר-שבע משנת 2013 וכך כותבת: "המציאות בה מרבית הלימודים וצוות החינוך בלחץ סביב נושא הבחינה, עלולה לגרום לכך שהם יתנו פחות דגש בנושאים שלא קשורים לבחינה".

נדרשים תבונה להבין את הבעיה, אומץ לרצות לתקן אותה וכוח לפעול וליישם מדיניות חדשה, אך בשביל זה צריך להתחיל מנקודת האפס: ביטולם המוחלט של מבחני המיצ"ב, ויפה שעה אחת קודם

ועוד כי "מגמה מתפתחת בקרב המורים לוותר על נושאים ומקצועות לימוד שאינם חלק מהבחינה. כתוצאה מכך נפגעים הגיוון בחומרי הלמידה, הרחבת עולם הידע של התלמידים, פיתוח היצירתיות בחינוך, מתן הזדמנויות ללמידה עצמית ועוד".

מזה כמה עשורים ששוק התעסוקה של אומת ההייטק חוזר ואומר שהדרישה שלו מאלו הבאים לעבוד בשעריו היא "יכולת חשיבה יצירתית", "עבודה בצוות" "גיוון באופני חשיבה לצורך פיתוח חדשני" וכו’. אם אלו הם כישורי שוק התעסוקה של המחר, ובמובנים רבים גם של ההווה, כיצד זה ייתכן שאנחנו מלמדים ובוחנים את הישגי ילדנו בכלים המצומצמים של הציון במבחן המתמטיקה ובאנגלית?

שר החינוך, נפתלי בנט; מנכ"ל משרד החינוך, שמואל אבואב ומנכ"לית ראמ"ה, ד"ר חגית גליקמן, במסיבת עיתונאים בנושא תוצאות מבחני המיצ"ב ב-2017 (צילום: מרים אלטשר/ פלאש 90)

מלבד אופן חשיבה מיושן ומצמצם, נראה לי שהבעיה הנעוצה בלב ‘שגעון מבחני המיצ"ב’ קשורה לאחד המקורות ממנו הוא הגיע, ה-OECD, שגם משתמש במבחני הערכה השונים ליצירת מערכות השוואה מתוחכמות בין ובתוך המדינות החברות בו. פרופ’ אנדראס שלייכר, המכונה גם ‘שר החינוך של ה-OECD’, מתייחס כל שנה למבחנים ותוצאותיהם, גם בהתייחסות לישראל, בשביל לייצר ‘תמונת מצב’ ו’חזון עתידי’ של המצב החינוכי והתעסוקתי של מדינות שונות. צריך להבין את ההקשר, או את המים בתוכם שוחים מבחני המיצ"ב. על-פי הגיון רוב התורות הכלכלית שעוסקות בחינוך – ישנם מתאמים ברורים בין עושר המדינות לבין מידת ההשכלה של תושביהן. זוהי הבחנה הגיונית ויהיה זה רק ‘טבעי’ לבדוק ולחקור אותה.

העניינים נעשים מסובכים יותר כאשר ביישום מהלכי מדיניות שונים בזירה הפוליטית והבירוקרטית, למשל על החלטות לקיים מבחני מדידה והערכה מסוימים ופרסומם, נקודת המבט הכלכלית הצרה הופכת לחזות הכל. ועל כן שר החינוך יוצא לקמפיינים של ‘הצטיינות’ במתמטיקה ואנגלית כדי לשפר את ביצועיה העתידיים של הכלכלה בישראל. בנט הוא לא היחיד כאן, שכן ההיגיון הזה הגיע למערכת החינוך עשרים שנה לפניו והחל להיות מיושם בעיקר בימי כהונתה של שרת החינוך לימור לבנת בתחילת שנות ה-2000. והנה עברו להם כמעט עשרים שנה וההיגיון הזה מתפוצץ לנו חזרה בפרצוף. לא כלים לשיפור ההישגים החינוכיים, לא כלים לשיקוף ובוחן לאנשי החינוך כדי לשפר את כישוריהם החינוכיים או העשרת תלמידיהם. כל מה שנותר לנו מ’שגעון המדידה’ של ה-OECD זה מירוץ עכברים לתחתית שנכפה על מערכת החינוך בידי עצמה וחמור מזה, על ילדינו.

נקודת מבט נוספת על הבעייתיות של מבחני המיצ"ב אני יכולים לפגוש במחקרו של הפרופסור לחינוך דוד נבו, שבחר להשתמש במושג ‘אחריותיות’ כדי לתאר את הגישה של ה-OECD ומשרד החינוך לשיטת הערכה המזוהה עם מבחני המיצ"ב. במאמרו "לדבר בגנותה של אחריותיות" פרופסור נבו יוצא כנגד תפיסת האחריותיות (Accountability) שהובאה מאירופה וארה"ב ותפסה שורש בקרב מובילי מדיניות ההערכה החינוכית בישראל. "אם הישגיהם של תלמידי בית ספר מסוים (במבחני המיצ"ב, למשל) לא הגיעו לרמה המצופה, ממי דורשים לתת על כך דין וחשבון?", שואל נבוץ "ממי דורשים לשאת בתוצאות? מהמורים וממנהל ביה"ס, שנדרשים להתאמץ יותר כדי שהדבר לא יישנה בעתיד. ואם הדבר לא יתוקן במהרה, יינקטו צעדים נגד המנהלים ונגד בית הספר". כך מסביר נבו את העקרונות המנחים של הגיון האחריותיות ומוסיף על כך שעל-ידי מדיניות חינוכית זו בארצות שונות, כגון No child left behind בארה"ב ו-OFSTED באנגליה מדיחים מנהלים וסוגרים בתי ספר.

תלמידים במבחן. ארכיון, למצולמים אין קשר לכתבה. (צילום: יוסי זליגר/פלאש90)

דבריו של נבו מתכתבים היטב עם הביקורת של בן-דוד על כך שמבחני המיצ"ב הפכו לתעודת רייטינג בקרב משרד החינוך, הערים והמועצות המקומיות וההורים ובסופו של יום, המנהלים והמורים הם אלו שסופגים את מלוא אש הביקורת. שכן, אם וכאשר בתי ספר "אינם מצליחים מספיק" תוצאות המיצב מייצרות כלים להורים והמועצות ‘להעניש’ בתי ספר מצליחים פחות (בעיקר ע"י אי שליחת תלמידים לבתי הספר)

לדעתו של פרופ’ נבו, מי שמדבר בגנותה של אחריותיות אינו מדבר בהכרח בגנותה של הערכה, ואף לא בגנותה של הערכה חיצונית. "כדי שייעשה שימוש קונסטרוקטיביסטי יותר בהערכה בחינוך, יש לשנות את שיח ההערכה, יש לשנות את תפיסתנו בדבר מהות ההערכה, היבטיה השונים ותפקידיה הפוטנציאליים בחינוך", כותב נבו ומתחבר לדבריה של בן-דוד, שגם מבקשת למצוא כלים חדשים, או ‘התווית כיוון חדש’ לאופן בו אנו מודדים את הישגי ילדינו.

המציאות בה מרבית הלימודים וצוות החינוך בלחץ סביב נושא הבחינה, עלולה לגרום לכך שהם יתנו פחות דגש בנושאים שלא קשורים לבחינה

יכול מאוד להיות שבסוף ה’פרשה’ הנוכחית נגלה שמספר מנהלים אכן הטו את תוצאות המבחנים וזהו אכן דבר חמור, אך! כמו שיגידו אנשי חינוך רבים, כשאנחנו באים לתקן את אופן פעולתו וחשיבתו של תלמיד ‘סורר’ אנחנו צריכים לנסות להבין באיזו סביבה הוא פועל, קרי: מהו העולם שמעצב ומארגן אותו. על כך משיבה בן-דוד במכתבה: המנהלים (והמורים) נמצאים בסד לחץ נוראי של הערכה, מדידה, השוואה פיקוח ובידוק. מלא בבירוקרטיה, טפסים ומשובים. הלחץ רק מתעצם כשכל שנה משרד החינוך דורש מבתי הספר להוציא ציונים יותר ויותר גבוהים, ובתי הספר שלא רוצים להישאר מאחור משיבים בעוד יותר לחץ". המעגל הזה חייב להישבר, טוענת בן-דוד, ובצדק. הנזק שהוא יוצר לא מסתיים אצל המנהלים והמורים אלא ממשיך להתגלגל כל הדרך לתלמידים שחווים מורים לחוצים על שינון חומר במיוחד למבחנים וכמעט שאינו מותיר זמן לחינוך או למידה שהיא מחוץ לספקטרום הצר של החומר למבחנים.

מערכת החינוך צריכה כלים אמתיים שישמשו באופן חכם וחינוכי את אנשי החינוך, המורים ומנהלי בתי הספר, כדי לפתח ולהעשיר את התלמידים, כמו גם את נשות ואנשי החינוך עצמם – כדי שאלו יוכלו לפתח ולהעשיר את ילדינו. כלים אלו אפשריים וקיימים ופרוסים על גבי אלפי דפי מחקר אודות ניסיונות הערכה ומדידה חלופיים שמתקיימים במוסדות חינוך שונים ברחבי העולם ובישראל. כעת נדרשים תבונה להבין את הבעיה, אומץ לרצות לתקן אותה וכוח לפעול וליישם מדיניות חדשה, אך בשביל זה צריך להתחיל מנקודת האפס: ביטולם המוחלט של מבחני המיצ"ב, ויפה שעה אחת קודם.

Leave a Reply

Name *
Email *
Website