מיטב האמנים של ישראל התחרו בעשורים הראשונים למדינה על הזכות לעצב את כרזת יום העצמאות

בעשורים הראשונים של המדינה, בימים שעוד לא היתה טלוויזיה, ובוודאי שלא היו מסכים דיגיטליים, לוחות המודעות ברחוב היו מדורת השבט, והמדינה העבירה עליהם את מסריה. לרגל יום העצמאות, מאז יום העצמאות הראשון ב-1949, היו מודפסות, מדי שנה, כרזות מיוחדות לחג, שעוצבו על ידי מיטב האמנים והמעצבים הגרפיים בארץ.

הכרזות האלה, בעיקר ב-30 השנים הראשונות, היו מרכיב משמעותי בבניית האתוס של המדינה, ודרך של הממסד להעביר את מסריו באמצעות אמנות. שלא לומר "אמנות מגויסת".

"בשנים הראשונות", אומר המעצב דוד טרטקובר, חתן פרס ישראל, "רצו לבטא אתוס – המדינה, ההתיישבות, והיו השפעות של מזמיני הכרזה – משרד ההסברה". דוגמה לכך היא כרזת יום העצמאות ה-11, שעיצבה מרים קרולי. "אחרי שהכרזה של קרולי עם זיקוקי הדינור נבחרה", מספר טרטקובר, "אמרו שלא יתכן שלא יהיה משהו שקשור לעליה הגדולה. אז המעצבת הוסיפה תמונה של עולים על רקע אוניה. היא הוכרחה. וזה נראה צורם, משנה את כל הקומפוזיציה".
דבר העובדים בארץ ישראל
כל בוקר אצלך במייל

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

יום העצמאות ה-11. עיצוב: מרים קרולי (ויקיפדיה)

הכרזות משקפות בעיצובן – בדימויים שיוצגו בהן, בגופנים, בצבעוניות – את השינויים שחלו במדינה במשך השנים. "הכרזות הציגו תמצות צורני של יום החג", כתב חוקר התרבות, חיים גרוסמן, במאמר אודותיהן. "תהליך יצירתן קיים פרויקט עיצובי-עממי, כחלק מהבנייתו של מועד מתגבש".

הכרזה שלא הודפסה

בעשרים השנים הראשונות נבחרו הכרזות בתחרות. המעצבים שלחו את הצעותיהם בעילום שם וועדה מיוחדת בחרה את הכרזה הזוכה. בוועדה ישבו נציגי משרדים ממשלתיים – החינוך, החוץ וההסתדרות – ואנשי מקצוע בתחומי האומנות. חברי הוועדה בשנת 1962, לדוגמה, היו הצייר ז’אן דוד, הפסל יצחק דנציגר, הצייר בצלאל שץ, האדריכל אריה שרון, הגרפיקאי טוביה אהרוני  והעיתונאי והסופר דן בן אמוץ.

הוועדה נחשבה מקצועית ביותר, וזכיה בתחרות נחשבה עבור המעצב לסוג של פסגת קריירה. "כרזת יום העצמאות היא ה’גרנד פרי’ של הגרפיקה הישראלית’, צוטט קופל גורבין, שזכה ארבע פעמים בתחרות.

עם תפקיד ציבורי משמעותי כזה, לא מפתיע שהכרזות חוללו לעתים סערה. בשנת תשכ"ב (1962) נבחרה כרזה שעיצב גדי אולמן, סטודנט בבצלאל, בן 24, שכללה רק כיתוב: יום העצמאות תשכ"ב, באותיות צבעוניות על רקע לבן. הכרזה עוררה ויכוח ציבורי בשאלה האם כך אמורה להיראות כרזת יום העצמאות, האם היא מספיק מייצגת.

הכרזה שנבחרה ביום העצמאות ה-14 אך לא פורסמה. עיצוב: גדי אולמן (ארכיון המדינה)

במקרה או שלא, ועדת יום העצמאות הודיעה שלא תדפיס את הכרזה משיקולים תקציביים. דן בן אמוץ, שהיה חבר בוועדה שבחרה בכרזה, לא האמין שהסיבה היא כלכלית, וכתב מכתב זועם לטדי קולק, אז מנהל משרד ראש הממשלה: "…נודע לי מחוגים ממשלתיים אחרים, חוגים שמהימנותם אינה מוטלת בספק בדרך כלל, שהכרזה פשוט לא נשאה חן בעיני חברי ועדת יום העצמאות ושהוחלט בקריצה ממזרית לתלות את הסיבה לאי הדפסתה במצבו הפיסקאלי של משרד ראש הממשלה…".

"הכרזה הזוכה היתה הישג גדול לגרפיקאי"

רק שני מעצבים מאלה שעיצבו את הכרזה בשלושים השנים הראשונות למדינה, עדיין חיים: עמרם פרת, שעיצב את הכרזה ליום העצמאות ה-17, ב-1965; ודוד טרטקובר, שעיצב את הכרזה ב-1978, בשנת ה-30 למדינה.

"בכרזה", מספר בנו של עמרם פרת, "מוצג רעיון הלקוח מחזון אחרית הימים של הנביא ישעיהו. הנער הצעיר, המסמל את מדינת ישראל בעשור השני לקיומה, מגדל פרחים בעציץ העשוי מקסדה צבאית שאין בה עוד צורך, וממחיש בכך את הפסוק ‘וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות’."

יום העצמאות ה-17. הכרזה גם הופיעה על בול דואר בסך 2.25 ש"ח. עיצוב: עמרם פרת (באדיבות משפחת האמן)

"התחרות הייתה חזקה", אומר טרטקובר. "הכרזה הזוכה הייתה הישג גדול לגרפיקאי. בעשור הראשון יש כרזות ברמה שמראה את רמת הגרפיקה בארץ. הכרזה הראשונה ב-1949, נעשתה על ידי הצייר יוחנן סימון. לכרזה היתה חשיבות בעיצוב פני הרחוב", הוא מוסיף, "לוח המודעות היה מבנה ארכיטקטוני, עגול, המודעות נתלו עליו ואנשים באו לקבל את האינפורמציה. זו דרך פשוטה להעביר מסרים".

"היום כרזת השלום לא היתה עוברת"

מאחורי הכרזה שעיצב טרטקובר בשנת ה-30 למדינה יש סיפור, כיוון שהיא לא היתה הכרזה שנבחרה בתחרות. ב-1978, שנה לאחר המהפך הפוליטי, נבחרה כרזה שעיצבו שמעון כתר ודוד פסח, שבמרכזה היתה מנורה שעמדה על קולאז’ של תמונות מהווית הארץ, מחיי העבודה, התרבות והחינוך. הכרזה של טרטקובר, שנבחרה, בסופו של דבר, להיות הכרזה הרשמית, הגיעה רק למקום השלישי בתחרות.

דוד טרטקובר (צילום: אלבום פרטי)

הוא עיצב אותה בינואר 78′, כשפורסם הקול-קורא לתחרות, כמה חודשים לפני החג. נציגי הממשלה רצו את הכרזה, בעקבות המגעים שהחלו עם נשיא מצרים, אנואר סאדאת.

"מצד המזמינים", מספר טרטקובר, "היתה דרישה שהכרזה לא יכולה להיות שלום סתם בשמים, צריכה להיות ירושלים למטה. סירבתי. כתבתי במכתב למשרד ראש הממשלה את הערכים שמועברים על ידי הכרזה. כינסו ועדת מומחים, וברוב של קול אחד, הקול של חנה זמר, עורכת ‘דבר’, איפשרו אותה".

הכרזה נחשבת אייקונית גם היום. "אם את מסתכלת על מכלול הכרזות", אומר טרטקובר, "רואים שהיא בולטת בחריגותה, במינימליזם, שיש לה קונספט. היום היא לא הייתה עוברת. היום המילה שלום מוקצית".

יום העצמאות ה-30. עיצוב: דוד טרטקובר (ויקיפדיה)

מאוחר יותר הכרזה הובילה את טרטקובר, לעיצוב הלוגו של "שלום עכשיו", שגם בו נעשה שימוש בגופן קורן – "אות תנ"כית מודרנית. בשביל הכרזה הייתי צריך ללכת אליו (אל אליהו קורן, יוצר הגופן) שיסדר לי את ה-ל’, שהיא 30, בצבע זהב. מעט מאוד כרזות מחזיקות מעמד במבחן הזמן", הוא אומר, "שלי על-זמנית".

"ציבור הגרפיקאים איבד עניין"

"לפני הטלוויזיה, האינטרנט, הבאנרים והפייסבוק, פוסטר היה הפורמט הגרפי הכי משחרר", אומר המעצב להב הלוי, בעלים משותף בסטודיו "צווארון כחול", מרצה בבצלאל ויוצר כרזות פוליטיות. "מאז 1891, כשטולוז לוטרק התחיל לעשות את הפוסטרים שלו, זה נהפך לפורמט הגרפי והוויזואלי הכי גדול והכי נוכח שיש, והדרך להעביר מסרים".

להב הלוי (צילום: אלבום פרטי)

לדבריו, הפוסטרים היו, כי הם היו נחוצים. "החברה הייתה מעט יותר מלוכדת והם סימלו את זה. חלקם, בטח בשנים הראשונות, היו יותר סוציאליסטיים, כמו פוסטרים של אחד במאי. התפיסה הסגנונית הייתה דומה. בגלל שהסגנון היה כזה, לא שינה למה עשית את הפוסטר.

"אני חושב שאפשר לחלק את המדינה לשתי תקופות – עד מלחמת לבנון וממנה. בשנים המוקדמות היו פה יוצרים שהגיעו מאירופה, שלמדו באירופה והתחנכו באירופה, ואחר כך התלמידים שלהם, שזה הדור של טרטקובר; ואחר כך זה החל להידרדר".

יום העצמאות הראשון. עיצוב: יוחנן סימון (ויקיפדיה)

עם השנים אבד מעמדן של הכרזות. יש מי שמאשים את הפוליטיזציה של הוועדות, ויש מי שטוען שהכרזות הן בסך הכל עוד ביטוי של הלך רוח. "אם נסתכל רק על שמות המעצבים בשנים הראשונות", אומר הלוי, "נראה שפנו אז רק לאנשי מקצוע שעברו דרך מסוימת. אני חושב שבשנים הראשונות, היו תכתיבים, התחרות היתה פתוחה לכל מי שסיים בית ספר לעיצוב. זה נשמע לי סביר, כי אחרת, כשכל אחד יכול לשרבט משהו, וכשכל אחד יכול להחליט אם השרבוט מוצא חן בעיניו או לא, אז נהיית הידלדלות של הסך הכל, ואז שומעים משפטים כמו ‘הילד שלי יכול לעשות יותר יפה מזה’."

לדברי טרטקובר, "הפיחות במעמדן של הכרזות חל כשהפסיקו לקיים תחרויות. ציבור הגרפיקאים איבד עניין והציבור איבד עניין. ואת הכרזה שנעשית בעשרים השנים האחרונות לא רואים בגלל שלטי החוצות. התנועה של הולכי הרגל הפכה לתנועת כלי רכב".

"אי אפר לנתק עיצוב גרפי מדברים אחרים"

לדברי הלוי, "כל הכרזות המוקדמות עשויות מצוין – יוחנן סימון, פאול קור, הערך האסתטי שלהן גבוה. "כל הכרזות מאותה תקופה יש בהן אובייקט אחד מרכזי ומובחן, אתה מסתכל עליו ויכול להביע את דעתך עליו. וזה אחד הדברים הכי מובהקים שיש בכרזה. אחר כך נוספו מילים, נהיו עוד בלבולי שכל, כמו ‘ההתנדבות כאורח חיים’".

אלה המילים שהלוי נדרש לשלב בכרזה שהוזמן ליצור ליום העצמאות ה-53. "אני זוכר שבדיוק חזרתי מאמריקה ופנו אלי ממשרד ראש הממשלה, שזה היה הנוהל בזמנו, לפנות כל פעם למעצב אחר. בשנת 2001 זה כבר היה מפעל לא טוב. כשבאתי למשרד ראש הממשלה לפגישה, האנשים ממרכז ההסברה אמרו לי שהנושא הוא התנדבות כאורח חיים, שזה באמת… מה אני אעשה עם זה? זה מחסל אותך. ואז הבנתי שאי אפשר לעשות כרזה ליום העצמאות כאירוע משמח, זה צריך להיות טעון בכל מיני דברים".

יום העצמאות ה-52. עיצוב: סטודיו אסנת חבושה; יום העצמאות ה-63. עיצוב: יגאל חזן (ויקיפדיה)

לדבריו, עם השנים הלכו והפכו הסמלים בכרזות למגן דוד ומגן דוד. "לאט לאט הם נהפכו", הוא אומר, "למין דבר שנראה כמו השמלה של מירי רגב, אסופת חפצים שמזכירים ציונות, שמזכירים את המרחב שבו אנחנו חיים, ובעיקר עשויים לא טוב כפוסטר, שרוצה להעביר איזה מסר.

יום העצמאות ה-12. עיצוב: קופל גורבין (ויקיפדיה)

"מסר זאת מילה שאני נזהר איתה, כי היא עוברת פוליטיזציה, אבל להעביר דבר אחד ברור, שהוא שמחה על היישות שאנחנו קוראים לה מדינה. בעבר זה מה שהיה בעולם הפוסטריאלי. רצו לדבר על איזשהו עתיד, יש בפוסטרים הרבה ילדים קטנים, שנראים תמימים ושמחים בחלקם, תמיד מישהו מהם סוחב את דגל ישראל ביד, מתבקש. זה הלך ונעלם, אי אפשר לנתק עיצוב גרפי מדברים אחרים, זה הלך ונעלם כמו דברים אחרים שהלכו ונעלמו."

**

אוסף הכרזות שמור בארכיון המדינה, והוא זמין לצפייה באתר הארכיון, שבו יש גם כרזות שנשלחו ולא נבחרו, ומסמכים שונים על הליך הבחירה ועל הוויכוחים הציבוריים שעוררו חלק מהכרזות הנבחרות.

Leave a Reply

Name *
Email *
Website