שכנים, פועלים

אי אפשר לנתק את עבודת הפלסטינים בישראל מהמצב הפוליטי והביטחוני בין שני הצדדים. כשהכלכלי והפוליטי סבוכים כל כך קשה להצביע על מגמות וסיבות פשוטות. דו"ח חדש שיצא בקו לעובד, תחת השם הפרובוקטיבי ‘כיבוש העבודה – העסקת עובדים פלסטינים בישראל’, מצביע על שינויי מגמה בהעסקת פלסטינים בישראל החל משנת 2016, וגם נותן המלצות לשני הצדדים.

כניסתם של עובדים פלסטינים לישראל החלה כבר בסוף שנות ה־60, והוסדרה בשנת 1970 בהחלטת ממשלה שהשוותה את תנאי עבודתם של אלו לעובדים הישראלים. על עובדים בענף הבניין חלות הוראות ההסכם הקיבוצי בענף הבניין, שהוחל בצו הרחבה על כלל המעסיקים בענף. אלא שיש פער משמעותי בין הביטחון והזכויות המוקנות לכאורה לעובדים, ובין המציאות בשטח. הדוח מביא את ההיבטים הרבים בתעסוקת פלסטינים בישראל ולדבריו מצביע על מגמות של משטור וגזל, שלילת זכויות יסוד והתנערות המדינה מאחריות על העבודה של הפועלים הפלסטינים.

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ברשות הפלסטינית, מספר הפלסטינים המועסקים בפועל בישראל בשנת 2017 הגיע ל־128 אלף, נכון לרבעון השלישי של 2017.

הדו"ח מצביע על שינויים משמעותיים שחלו בהעסקת עובדים מאז שנת 2016 וקשורים לארבעה תחומים עיקריים: עלייה חדה במספר ההיתרים לעובדי בניין פלסטינים בישראל והערכות המעברים בהתאם; מודל חדש שיסייע בהגנה על זכויות עובדים, ובפרט במניעת עבודת כפייה; שינוי בפרוצדורות לתשלום ומעקב אחרי זכויות העובדים, והבטחת זכויות סוציאליות שנשללו בעבר.

פועלים בבית אריזה בקיבוץ קליה. למצולמים אין קשר לכתבה (יניב נדב / פלאש90)

יותר עובדים

על פי הדו"ח, נרשמה עלייה דרמטית וקבועה במספר העובדים הפלסטינים ובמספר ההיתרים לעובדי בניין פלסטינים בישראל בשנתיים האחרונות. מספר העובדים הפלסטינים בישראל הולך ונוסק: נכון לכתיבת שורות אלה המכסה של עובדים פלסטינים לשנת 2018 נקבעה ל־97,000 איש; מתוכה נוצלו בפועל היתרים ל־78,000 עובדים; מתוכם כ־10,000 עובדים באזורי התעשייה בשטחים, וכל היתר – בתוך גבולות הקו הירוק. לפי הערכות גורמי שלטון, החל משנת 1978 ועד היום – במהלך 40 שנה – הועסקו בישראל למעלה מ־600,000 עובדים פלסטינים בהיתר, בתוככי הקו הירוק בלבד.

המכסות לתעסוקת עובדים פלסטינים בישראל צומצמו לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה בין השנים 2000 ל־2011 , אך החלו לגדול מאז שנת 2012 , כאשר הגידול המשמעותי ביותר הוא בענף הבניין. בסוף שנת 2015 היוו עובדים פלסטינים 18% מהמועסקים בענף זה. כיום הפלסטינים מהווים כמעט 30% מהמועסקים בענף הבניין. רוב עובדי הבניין הפלסטינים מועסקים ב״עבודות רטובות״ (עבודות שלד, טיח, ריצוף, טפסנות), ומהווים את רוב העובדים בתת־מגזר זה, הנחשב לשוחק בתחום הבניין.

שינוי מרכזי בתעסוקת עובדי בניין פלסטינים בישראל מתבטא בגידול דרמטי של המכסות – מ־32,500 בשנת 2013 לכ־65,000 בשנת 2018, בתוך תחומי הקו הירוק.

אחרי ענף הבניין, מחזיק ענף החקלאות את הנתח הגדול ביותר של העובדים הפלסטינים, ולו מכסת של כ־17 אלף עובדים (ניצול המכסה ברבעון השני של 2018 היה רק 71%).

לצד הגדלת המכסה בענף הבניין, שינוי נוסף שעל פי כותבי הדו"ח השפיע על מספר הפלסטינים העובדים בבניין הוא שינוי ההגדרות שהתירו כניסת תושבים בגיל מבוגר ללא צורך בהיתר, מבני 60 ומעלה לבני 55 ומעלה. לפי מידע שהגיע לקו לעובד, כתוצאה משינוי זה נוצרה קבוצה של עובדים מבוגרים, ששהותם בישראל מותרת אך אינם מחזיקים בהיתר עבודה, ולכן הם פגיעים במיוחד. מספרם של אלה אינו מחושב בידי הרשויות, והציבור הישראלי נחשף לקיומם בדרך כלל רק לאחר שהם מתים או נפצעים קשה בתאונות עבודה.

רוב עובדי הבניין הפלסטינים חוזרים לביתם בסוף כל יום עבודה. למעט 20,000 שהם בעלי היתר שינה בישראל. הדו"ח מצביע כי הגדלה משמעותית כל־כך של המכסות דורשת גם שינוי בהסדרת המעבר בין הגדה המערבית לישראל, הרחבת פעילות המחסומים, בנייה ותוספת תקנים. הזמן שנאלצים עובדים פלסטינים להעביר בנסיעות ובפקקים במחסומים יכול להגיע גם ל-6 שעות ביום. על פי הדו"ח, יש מי שקושרים בין עייפות לתאונות עבודה בענף הקטלני בישראל ומסבירים את חלקם הגבוה של העובדים הפלסטינים במספר ההרוגים בעוד שיום עבודתם מתחיל באמצע הלילה. על פי הדו"ח גם על העובדים הפלסטינים עם היתר לינה ישנו ליווי צמוד ופיקוח על תנועתם. זהו היבט של עבודתם שהוכר על יד משרד המשפטים כחלק מהסממנים לעבודת כפייה או עבדות.

התנועה ההולכת וגוברת במעברים הובילה להכרה של המדינה כי יש לשכלל את המעברים המאפשרים כניסה ויציאה של הפועלים. באמצע שנת 2016 התפרסמה תכנית משותפת של משרדי האוצר והביטחון לשפר את פעילות המעברים, בעלות 300 מיליון ש״ח. התכנית מיועדת להתבצע במשך שלוש שנים (בין 2017 ל־2020) ולקצר ב-30 עד 50 אחוז את זמני ההמתנה. בינתיים, תכנית זו לא החלה לצאת לפועל, אך לדעת הכותבים, ההכרה בצורך היא כיוון חיובי.

עוד נכתב בדו"ח כי עליות וירידות במכסות העבודה של הפלסטינים משקפות מאבקים בין אינטרסים שונים בישראל. מפת האינטרסים יכולה להשתנות לאורך זמן, אך ייתכן כי ניתן ללמוד ממנה על האינטרסים השונים המקדמים או עוצרים שינויים בתקופה האחרונה. כיום, האינטרס המרכזי שמביעים גורמי הביטחון בתעסוקת פלסטינים בישראל הוא שיפור רמת החיים בגדה, צמצום האבטלה ואי השקט, השגת רגיעה בדרך של תעסוקה, ויצירת מוטיבציה לאוכלוסיה האזרחית שלא לפגוע ביחסים עם ישראל. משכורות העובדים בישראל מכניסות כ־40% מהכנסות המשק הפלסטיני, מפרנסות את משפחות העובדים ומצמצמות את האבטלה הגבוהה. הקשר בין הגידול בתעסוקה לבין שיפור המצב הכלכלי ורגיעה פוליטית בשטחים צוטט גם בדו"ח של הבנק העולמי. אינטרס נוסף הכרוך בסכסוך הוא ציפייה של הקהילה הבינלאומית מישראל לתמוך בכלכלה הפלסטינית.

עוד התייחסו כותבי הדו"ח לדינמיקה של היתרי עבודה לקבוצות שונות כחלק ממאבקי כוח, וטענו כי היא משתקפת גם בכניסת פועלים פלסטינים. לפעמים כמות ההיתרים עולה כדי להחליש את העובדים הישראלים ולצמצם את עלויות העסקתם. לעיתים מכניסים מהגרי עבודה כמפגן כוח מול הפלסטינים. לאחרונה, נוספה עוד קבוצה לדינמיקה הזאת. החלטת ממשלה מראשית 2018 כללה הגדלת המכסה של עובדים פלסטינים, כאשר חלק מההיתרים תלויים בהצלחה ובקצב של גירוש מבקשי המקלט מישראל – היתר עבודה נוסף לעובד פלסטיני על כל שני מבקשי מקלט שיגורשו.

מחכים במחסום (ארכיון, צילום: נתי שוחט / פלאש 90).

מודל חדש שיסייע בהגנה על זכויות עובדים, ובפרט במניעת עבודת כפייה

רפורמה בהעסקת העובדים הפלסטינים בישראל: מתן היתרים לעובד וביטול ההסדר הכובל למעסיק, עומדת על הפרק – ונדחית שוב ושוב. לאחר ארבעים שנה של כבילה למעסיק שעל שמו ניתן ההיתר לעובד הפלסטיני, התקבלה החלטת ממשלה בשלהי שנת 2016, על רפורמה לפיה כבילה זו תופסק, אך משום מה הרפורמה נדחית שוב ושוב ללא נימוק. אופן העסקה העכשווי שכובל את העובד למעסיקו מייצר ביורוקרטיה שלמה שיוצרת סיבוכים. כבילה למעסיק הינה הסדר שנפסל לפני יותר מעשור בבית המשפט העליון ביחס למהגרי עבודה (בג״ץ 02/4542 קו לעובד נ׳ ממשלת ישראל), אולם הממשלה בחרה לפרש פסק דין זה כבלתי רלוונטי לעובדים הפלסטינים, שנותרו, גם לאחר אותו פסק דין מונומנטלי – כבולים למי שקיבלו עבורם היתר. לדברי כותבי הדו"ח, מערך זה של כבילה יצר תעשייה המגלגלת הון שחור על גב העובדים, תעשיית התשלומים תמורת ההיתרים לעבוד בישראל, או דמי התיווך: מחצית מהעובדים הפלסטינים מפרישים נתח בלתי נתפס משכרם החודשי למתווך, שיכול להגיע על פי הדוח לכדי רבע מהשכר או אף חצי ממנו.

שתי החלטות ממשלה משנת 2016 הציגו מתווה לשינוי ההסדר. ההחלטה הראשונה כללה מינוי צוות בין־משרדי שיורכב מנציגי מטה הדיור ומשרדי ממשלה שונים, ושיציע את הסדרת המדיניות בנושאים הכוללים הבטחת תשלום השכר של עובדים פלסטינים, מניעת גביית עמלות ודמי תיווך, וקביעת רגולטור להסדרת סוגיות העסקה של עובדים פלסטינים. חלק משמעותי מהתפקידים הללו היה עד עתה באחריות מדור התשלומים. ההחלטה השנייה אימצה את עיקרי ההסדר שהציע הצוות.

לדברי כותבי הדו"ח, זהו שינוי דרמטי, שעיקרו מתן היתרי עבודה לעובדים, שיוכלו לחפש מעסיק ישראלי במגזר עבורו קיבלו היתר כלומר, אצל כל מעסיק המחזיק בהיתר להעסיק עובדים בבניין. כן קבעה החלטת הממשלה מודל שיאפשר לעובדים לחפש עבודה בישראל ‒ עובד בעל היתר יוכל להיכנס לישראל למשך שבעה ימים אחת לשלושה חודשים כדי לחפש עבודה. עוד קבעה החלטת הממשלה כי המעסיק יתחייב להעסיק עובד במשך חודש לפחות, בהיקף של משרה מלאה לפחות.

עוד נכתב כי מתן היתרים לעובדים וגישה חופשית יותר לשוק העבודה הישראלי עשויים לצמצם את התלות במתווכים, אך לא להעלימה. בנוסף, ציינו כותבי הדו"ח כי יש לקחת בחשבון שהמעבר לתנועה חופשית של עובד ממעסיק למעסיק בענף היא חלופה המקשה על פיקוח על המעסיקים. סביר שהגדלת החופש החוזי של העובדים תצמצם את הפרת הזכויות, אך לא די בכך כדי לייתר את הצורך בפיקוח.

שינוי בפרוצדורות לתשלום ומעקב אחרי זכויות העובדים

מדור התשלומים שהוקם על ידי המדינה בשנת 1970 היה אמור להסדיר את העסקת עובדים הפלסטינים בישראל. המעסיק אמור לשלם למדור את השכר והתנאים הסוציאלים והמדור ישלם לעובד את משכורתו. ב-1994 הוחלט שהמעסיק ישלם את המשכורת ישירות והמדור את התנאים הסוציאליים. על פי הדו"ח, מדור התשלומים שתכליתו הגנה על העובדים נהפך למוקד פגיעה בהם. המדור לא מוודא שהעובדים מקבלים את מלוא הזכויות המוקנות להם ובכלל זה תשלום שכר מינימום ולכן תשלומים התלויים במשכורת כגון פנסיה, פיצויי פיטורין ותשלום אחר תאונת עבודה מחושבים לפי שכר נמוך מזה ששולם בפועל.

מחברי הדו"ח טוענים שכל ביקורת על התשתית שנועדה בראשיתה להגנה על העובדים הללו, ונהפכה לגוף בלתי מתפקד שצובר כספים שמקורם בזכויות הסוציאליות של העובדים, זוכה לתגובה ממשלתית אחת: התנערות מוחלטת מאחריות על זכויות העבודה של העובדים הפלסטינים, ומהמחדלים שנגרמו לזכויות אלה כתוצאה מהתפקוד הלקוי.

כנראה שהכרה באופן פעולתו של מדור התשלומים חילחלה ולכן הוכרזה כוונה לסגירת המדור. על פי הדו"ח, השינוי טרם יושם ואין תכנית ברורה ומפורטת ליישומו.

פועלי בניין בירושלים. ארכיון למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

פנסיה ומחלה

על פי הדו"ח, עבור תשלום הפנסיה והמחלה ישנה מגמה והוכרזה כוונה לשנות את ההסדרים הקיימים, יש בעיות גם במודל החדש ולא בטוח מה ההסדר החדש ומה ייושם.

על פי הדו"ח מדור התשלומים מנהל את הסכומים המופרשים לפנסיה כחיסכון הוני ולא כביטוח פנסיוני, תוך שלילת היבטים משמעותיים שאמורים להיות חלק מהביטוח הפנסיוני, כגון גמלת נכות וגמלת שארים. לאורך השנים שולמו סכומים גבוהים למדור התשלומים להבטחת תשלום דמי מחלה לעובדים פלסטינים אך רק בין 1.5% ל-2% מהעובדים זכו לקבל דמי מחלה.

תשלום דמי מחלה אינו הסוגיה המשמעותית היחידה המשליכה על בריאותם של עובדים פלסטינים. בדו"ח נכתב כי אחוז העובדים הפלסטינים הנפגעים בתאונות עבודה בענף הבניין גבוה משמעותית משיעורם בכלל עובדי הבניין, אולם שיעור המקבלים דמי פגיעה נמוך באופן מביש, וזכותם של עובדים שנפצעו לטיפול רפואי בישראל, אינה מקוימת. הדוח מציין כי השיעור הנמוך של עובדי בניין פלסטינים שמקבלים דמי פגיעה משקף בין השאר ביורוקרטיה המקשה על מימוש זכויותיהם. ולגבי טיפול רפואי כל עוד לא זכה עובד כזה בהכרת הביטוח הלאומי כי אכן נפגע בעבודה, עליו לממן מכיסו את המשך הטיפולים הרפואיים, ואת ההחזר יוכל לקבל רק לאחר שהפגיעה תוכר כתאונת עבודה. ההליכים לקבלת החזר הוצאות הטיפול מסורבלים ומקשים על העובדים שנפגעו, שאין להם נגישות למידע, ולא מוסבר להם כיצד לפנות כדי לממש את זכויותיהם. גם חסמים ביורוקרטיים מעכבים את העובד מלתבוע את זכויותיו: כשעובד פלסטיני שירצה לתבוע את מעסיקו בבית הדין האזורי לעבודה יחויב, ברוב המקרים, בהפקדת ערובה בגובה אלפי שקלים, כתנאי לבירור תביעתו.

Leave a Reply

Name *
Email *
Website