שמחה רותם (קאז’יק) אחרון לוחמי מרד גטו ורשה, נפטר הערב בירושלים

שמחה רותם (ראטהייזר) המכונה קאז’יק, אחרון לוחמי מרד גטו ורשה נפטר הערב בירושלים. רותם נפטר ב-22 בדצמבר, יום השנה ה-76 לפעולת ציגנריה – התקפת גרילה חמושה של המחתרת היהודית בקראקוב כנגד הצבא הגרמני

רותם, איש תנועת "עקיבא" החלוצית, היה שליח הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בגטו ורשה ומלוחמיו המרשימים. רותם הצליח להוביל חלק מחברי הארגון דרך תעלות הביוב אל מחוץ לגטו, ולהוביל את הניצולים למקום מבטחים זמני. לאחר המרד, שימש כקשר הארגון בעיר ורשה, והשתתף במאמץ היומיומי להצלת יהודים החיים במסתור.

נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין נפרד מרותם: "קאז’יק לא היה היהודי האחרון בגטו ורשה. הוא הצטרף למרד גטו ורשה והצליח לחלץ מהגטו עשרות לוחמים ולהעבירם לצד הארי. בין העשרות הללו היו שניים ממנהיגי המרד, יצחק צוקרמן וצביה לובטקין.
כשעלה לארץ אחרי המלחמה, הקים קאז’יק בית ומילא שורה של תפקידים ציבוריים במדינה עליה בקושי יכול היה לחלום כשישב וראשו בין ידיו, מיואש וחרד בין הריסות הגטו. מי שדימה לרגע שנותר היהודי האחרון בגטו ובורשה כולה, היה לאחרון הלוחמים של מרד גטו ורשה שנותר בחיים. בראיון שנתן, נשאל מה המסר שהיה רוצה להעביר לבני הנוער במדינת ישראל וענה: ‘להיות בני-אדם. אנחנו חיה על שתי רגליים. ממש כך – כך אני חושב, כך אני מרגיש. ובין החיות האלה, על שתי רגליים, יש גם אנשים, שראויים לשם הזה – אדם.’ תודה על הכול קאזי’ק. אנחנו מבטיחים להשתדל יום יום להיות ראויים לשם ‘אדם’."

יהודה מימון, איש מחתרת גטו קראקוב, היה ידיד ותיק של רותם בארץ וסיפר ל"דבר ראשון" על הכרותו עם רותם: "קאז’יק היה גיבור אמיתי של מלחמת העולם השניה. אם יש דמות שהיה אפשר לומר עליו זאת, זה הוא. הוא היה במשך כמעט 4 שנים במקומות המסוכנים ביותר בשליחות המחתרת היהודית, בזהות בדויה. סגנון הדיבור היה שלו משופשף, דומה לשפת נערי הרחוב הפולנים וזה סייע לו לחמוק מחשד". יהודה מימון שמר על קשר חברות עם רותם. "הוא היה בין גילי והיינו ידידים קרובים. כשנפגשנו בארץ, דיברנו בעברית. מאוד הערכתי אות עוז רוחו. הוא היה אימפולסיבי, אך תמיד ידע מה הוא רוצה והיה לו אומץ בלתי רגיל. הוא זכה לאזרחות כבוד מראש העיר ורשה, באירוע לכבוד 65 שנים למרד, הפולנים תמיד העריכו אותו, למרות שהוא מעולם לא עשה משהו במטרה למצוא חן בעיני משהו, אלא רק למען השליחות שלו מטעם המחתרת היהודית".

צילום מסך עדותו של יהודה מימון למשואה – באדיבות המכון הבינלאומי ללימודי השואה

ברוח תנועת הנוער

רותם נולד בורשה בשנת 1924 למשפחה ציונית דתית. הוא השתייך לתנועת ‘הנוער הציוני’, וממנה עבר לתנועת ‘עקיבא’ החלוצית מסורתית. מראשית המלחמה ועד אמצע שנת 1942 התגורר רותם אצל קרובי משפחה בעיירה קלבוב. בראיון עימו סיפר: "שם היה גטו ללא חומה. ושמה ראיתי בפעם הראשונה, במרחק של חמישה מטרים ממני, איך שגרמני הורג יהודי והדם נשפך. תפסו אותו מחוץ לגטו. לא היתה חומה… אבל אסור היה לצאת. אז הגיע יושב-ראש היודנראט והתחנן על נפשו. לא עזר שום דבר. ירה בו והרג אותו. עלו על סוסים והלכו משם. זהו. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי איך הורגים. בגירוש הגדול לא הייתי בורשה, אבל אחרי ששמעתי מה שקורה שם אז קמתי יום אחד וחזרתי הביתה". כשחזר לורשה מצא את פעילי תנועת ‘עקיבא’ ואיתם הקים את הארגון היהודי הלוחם.

בפרוץ המרד, רותם הוצב בשטח מפעלי המברשות (‘אזור המברשתנים’) והיה אחראי על הפעלת המוקש כשנכנסו החיילים הגרמנים לשטח. "פעם ראשונה שראיתי מאז פרוץ המלחמה, שגרמנים בורחים", סיפר. מהגטו נמלט בפעם הראשונה דרך מנהרה שהכינו אנשי האצ"י (הארגון הצבאי היהודי, שפרש מהאי"ל ומפקדיו היו אנשי תנועת בית"ר).

רותם עלה לארץ ישראל בשנת 1946, הקים משפחה וסיפר את סיפורו של מרד גטו ורשה. בשנת 1962 הוא מונה למנכ"ל רשת קו-אופ ירושלים, ושימש בתפקיד זה עד שנת 1986. חלק מעדותו התפרסם כבר בשנת 1946 בספרו של מלך ניישטט, "חורבן ומרד של יהודי ורשה", ואילו עדותו המלאה התפרסמה רק כעבור כארבעים שנה, בספר שהוציא בשנת 1985 בשם "ובתוכי העבר".

בשנת 2003 זכה לקבל אות הוקרה ממשלת פולין במלאות 60 שנה למרד, אירוע שתועד בסרט ‘המורדים האחרונים’ (מאת יעל ורונן רזצקי), בו גם שחזר את הירידה לתעלות הביוב בעיר ורשה.

ב-19 באפריל 2013, בטקס לציון 70 שנה למרד גטו ורשה בפולין, קיבל שמחה רותם את אות "פולוניה רסטיטוטה" (פולין שבה לתחייה) – שהוענק לו על ידי נשיא פולין, ברוניסלב קומורובסקי.

לבד בגטו הבוער

בזמן המרד, היה רותם בין חברי אי"ל הראשונים שהצליחו להיחלץ מן הגטו וליצור קשר עם חבר מפקדת הארגון יצחק (‘אנטק’) צוקרמן, שניסה באותם הימים ללא הצלחה להעביר לגטו עוד נשק. ב-7 למאי 1943, כאשר בנייני גטו ורשה נשרפו בשיטתיות על ידי הנאצים, החליט רותם לשוב לגטו בנסיון לחלץ ממנו את שארית הלוחמים, בניגוד לדעתו של אנטק. על הכניסה לגטו סיפר: "הגענו למישהו שקראו לו ‘מלך הסחטנים’, הוא גר בקומת קרקע ואפשר היה לצאת מהחלון שלו ולרדת משם לתעלות הביוב, מבלי לעבור דרך השער ולהסתכן בכך ששומר הבית יראה אותנו וימסור אותנו לגרמנים. האיש הזה, ‘מלך הסחטנים’, ברגע מסוים, כשכבר עמדנו להיכנס לתוך התעלה, אמר לי שהוא חושב שאני יהודי. אולם בסופו של דבר שכנעתי אותו שאני צריך לחלץ קבוצה של פולנים, ושכשאחזור אבוא אליו וניישב את זה. הוא נתן לי ללכת ויצאנו לדרך. ללכת בתעלות הביוב זה לבירינט כזה, שבלי מובילים שמכירים את הדרכים ואת התעלות הצדדיות הייתי הולך לאיבוד… לא הייתי מגיע לאן שרציתי. הצלחנו לגייס לעניין הזה שני פולנים, עובדי תעלות הביוב.

מכרנו להם את אותו סיפור: שאנחנו הולכים להציל קבוצה של פולנים, שנתקעו בגטו ושבעבור עזרתם הם יירשמו בספרי ההיסטוריה לעולם ועד… אז הם הסכימו ללכת ולעזור. לאחר שעברנו כמה עשרות מטרים בתוך התעלות הם התחרטו וסרבו להמשיך ללכת. הוצאתי את האקדח שהיה ברשותי ואמרתי להם: "או שאתם הולכים [איתנו] או נשארים פה, מה שאתם בוחרים", אז הם המשיכו ללכת. הגענו לאיזשהו מקום והם אמרו לי: "אתה בתוך הגטו."

רותם הצליח להיכנס לגטו, אך לא מצא שם איש מחבריו והיה קרוב לתת עצמו לאיבוד הדעת. בעדותו בספר "ובתוכי העבר" אמר: "לנגד עיני עוברות כמו בסרט, במהירות מסחררת, תולדות חיי, אני רואה עצמי נופל בקרב כאחרון היהודים בגטו וארשה. הרגשתי שאני מצוי על הסף בין השפיות לבין הטירוף". רגע זה הונצח השנה באיור מאת המאיירת ירדן מן.

איורים: ירדן מן, סטודיו ‘החבורה – עיצוב גרפי’.

אף על פי כן הצליח רותם למצוא בעצמו כוחות לחזור לתעלות הביוב ושם פגש במקרה, כמעט בדרך נס, עשרות לוחמים מהארגון היהודי הלוחם (אי"ל), ויהודים אחרים אשר ניסו למצוא מוצא מחוץ לגטו דרך התעלות. רותם, הצליח להוביל אותם אל הפתח ברחוב פרוסטה ומשם יצא להזעיק עזרה. חלק מעדותו בנושא פורסם בידי מכון משואה ובראיון ללימור בר אילן שפורסם ב"יד ושם". אחת מפעילויות זכויות האדם בפולין, פאולינה קיזקובסקה קנאפיק, קראה לבנה על שמו.

יהי זכרו ברוך

Leave a Reply

Name *
Email *
Website