תושבי השרון נאבקים בבניית תחנת הכח הגדולה בישראל. וכן, יש חלופה

"אני לא רוצה תחנת כח ענקית ליד הבית שלי, בהספק שגדול פי 3.5 מתחנת רידינג. אני רוצה שיקימו אותה, ואם באמת חייבים להקים אותה, שתהיה במקום אחר, רחוק יותר". כך אומרת יעל בנט מאיר, ממובילות מאבק התושבים בשרון כנגד הקמת תחנת הכח ב"מפגש השלום", ביוזמת חברת ריינדיר, אשר מקימיה ישראלים ושותפה בה חברת סימנס. מקורבים לחברה מספרים סיפור הפוך לחלוטין, בו רשויות המדינה העדיפו את הקרקע הזו מבין מבחר רב של חלקות שאיתרו יזמים פרטיים, בשל יתרונות תכנוניים, ובייחוד ריכוז תשתיות, שתמנע את הצורך בהפשרת בשטחים נוספים בעתיד.

יעל בנט ממובילות המאבק, מצביעה על שטח התחנה (ארז רביב)

 

מתנגדי תחנת "מפגש השלום", הנמצאת סמוך לכבישים 444, 55 וכביש 6, מביעים תרעומת על מחדל אפשרי בתחומי הבריאות והביטחון, ומציינים כי התחנה תמוקם בלב ריכוזי אוכלוסיה – מרחק של קילומטר עד 2 ק"מ מכפר סבא, ג’לג’וליה, המושבים ירחיב ונווה ימין, וכן מהעיר קלקיליה שמעבר לקו הירוק. מדובר באיזור של אוכלוסיה צפופה, בייחוד בכפר סבא ובקלקיליה, המקבלים כיום חשמל מתחנות כח מרוחקות. המרחק בינה לבין גדר ההפרדה, החוצצת בין שטחי הרשות הפלסטינית לישראל, יהיה 170 מטרים בלבד – מה שמעלה חשש לפעילות עוינת בעת הידרדרות ביטחונית.

ברמה המהותית החששות הן מהכבדת זיהום האוויר, זיהום הקרקע בסולר במקרה של דליפה באיזור בעל רגישות הידרולוגית, זיהום רעש וסיכון בטחוני. ברמה הטכנית, התושבים טוענים לבעיות פרוצדורליות בהוכחת הזיקה לקרקע של היזמים, שמהווה תנאי מקדים כדי להגיע בכלל לדיון בות"ל.

בדיקת "דבר ראשון" מצאה כי ביחס לכל טענות התושבים, המהותיות והטכניות, יש תשובות ענייניות, שעשויות להסביר את עדיפות הקרקע הנוכחית. טענה אחת נותרה ללא מענה ברור, והיא הטענה כנגד מדיניות האנרגיה של ישראל במישור הלאומי – תכנון תחנות כח בשלושה מסלולים מקבילים.

במסלול הראשון, יש שטחים שכבר מיועדים לתחנות כח ויש בהם תחנות כח של חברת החשמל ושל יצרנים פרטיים. בשטחים אלו, ניתן להוסיף יחידות ייצור חשמל, על בסיס תשתיות הולכה קיימות, ויעוד קרקע שכבר קיים.

המסלול השני, הוא מציאת קרקעות חדשות לתחנות כח ביוזמת המדינה, ויצירת תהליך שבו משנים את יעוד הקרקע, בקרקעות שהמדינה בחרה, על בסיס שיקולי תכנון.

המסלול השלישי הוא מסלול תכנון מופרט, שבו יזמים פרטיים מאתרים קרקעות, והמדינה בוחנת את איתורי הקרקע ומאשרת אותם בדיעבד, מבלי להתחייב מתי, אם בכלל, תידרש הקמת תחנות כח, כמו במקרה של תחנת "מפגש השלום". להלכה, האישור שיקבלו היזמים הוא בעבור "מלאי תכנוני" של קרקעות לתחנות כח. המסלול הזה עוגן בהחלטת ממשלה 2592, שעוררה מחאות בכל רחבי הארץ כנגד מיזמים פרטיים, בהם נחתמים הסכמים כלכליים צרי אינטרסים בין מזכירות מצומצמת של יישוב חקלאי, לבין יזמים פרטיים, אשר הופכת בין לילה ל"אינטרס לאומי". מנגד, מתווה ממשלתי זה מעמיד גם את היזמים בחשיפה לסיכון משמעותי – תהליכי תכנון פרטי, שעלותם מליוני שקלים בודדים ולעתים יותר, ללא שום הבטחה אם ומתי בכלל יוכלו להבשיל לפרויקט של בניית תחנה. בשיחה לא פורמלית עם "דבר ראשון" העריך מקור בכיר במשרד האנרגיה, כי מי שהשקיע מליוני שקלים, והכין סקרי השפעה על הסביבה וצלח את ועדות התכנון, צפוי בסופו של דבר גם לקבל את אישור המדינה להקמת התחנה, ולא רק אישור לכניסה ל"מלאי התכנוני".

התושבים מתריעים מפני אסון סביבתי ובטחוני

לפי מטה המאבק של התושבים: "אין חולק כי אזור השרון המזרחי רווי תשתיות לאורכו ולרוחבו. החל מכביש 6 וכבישי אורך ורוחב נוספים המפלחים אותו וכלה במרכזי טיהור שפכים ותשתיות ביוב רבות. גם אין מחלוקת כי באזור זה ממוקמים אזורי תעשיה רבים. כל זאת במקום בו ישנו ריכוז אוכלוסייה גדול שעתיד להמשיך ולגדול משמעותית. ואולם, לא רק שהכוונה להקים את תחנת הכוח הנוכחית תביא לעומס נוסף על התשתיות באזור רווי תושבים זה, אלא ששלוש תחנות הכוח מתוכננות לקום בתא שטח המיועד לשימוש חקלאי. קרקעות אשר ברובן שייכות לרשות מקרקעי ישראל ומשמשות כאדמות חקלאיות".

תכניות התחנה מאפשרות להקים בה יחידות ייצור בהספק של עד 1,300 מגהואט – גודל חסר תקדים בישראל. למרות ששימוש בגז טבעי עדיף בהרבה על תחנת כח פחמית, הרי שארובות התחנת הפחמיות גבוהות הרבה יותר מארובות תחנת כח בגז. כלומר, למרות שהשפעת התחנה הכוללת על הסביבה נמוכה בהרבה, בקילומטרים שסמוכים לתחנת הכח, תיתכן עליה משמעותית בזיהום האוויר. טענות נוספות של התושבים הן התנגדות על רקע רגישות הידרולוגית אזורית, והתנגשות עם מסלולי טיסה קיימים.

שקף מתכנית תת"ל 91, אכן מראה שהאיזור רגיש הידרולוגית, אך תחנת "מפגש השלום " עדיפה יחסית לחלופות אחרות באיזור.

טענה נוספת של התושבים היא שהקרבה לקלקיליה היא בחירה גרועה – גם סיכון בפגיעה במקורות המים של קלקיליה, וגם יוצרת בעיית בטחונית, מחשש לטיווח בטילים או פצמ"רים. חשוב לציין, שהמיקום אינו נופל תחת ההגדרה של "רדיוסי מגן", המחייבות הרחקה מקידוחי מים.

יתרונות המיקום

אם כן, אילו יתרונות מוצאת המדינה בהקמת תחנות ענק דווקא בסמוך לריכוזי אוכלוסיה בשרון ? לפי הדיונים בות"ל ושיחות עם מקורבים לחברה היזמית, עולים מספר יתרונות אפשריים:

  • ניצול שטח יעיל: מדובר בשטח שסמוך לכבישים ולתחנת דלק, כאשר ריכוז הספק חשמל גבוה בשטח קטן יחסית, יאפשר מניעה של הפרת שטחים נוספים בעתיד הרחוק, למטרות דומות. השטח עצמו קרוב גם לתשתיות הולכת הגז וגם לקווי מתח גבוה, ולכן ניצול השטח צפוי להיות יעיל יחסית.
  • צמצום איבודי חשמל: לייצר חשמל קרוב לצרכנים יעיל יותר מבחינה פיזית, ומקטין את איבודי החשמל הקיימים בקווי הולכה ארוכים מהנגב לגוש דן
  • "רצועות חשמל": תכניות הפיתוח של רשת החשמל מבוססות על עיבוי הקווים הקיימים מהנגב למרכז, הן בשל השדות הסולריים והן בשל

תחנות כח בגז. חוסר איזון זה ייצור חשמל רב בנגב, כאשר עיקר הביקוש נעשה במטרופולין גוש דן ובירושלים, מחייב עיבוי מתמיד של רצועות הולכה על פני קילומטרים רבים שמפר שטחים נוספים בנגב בעבור קווי מתח "על-עליון" וקווי מתח גבוה.

  • מרחק מהחוף: משטר הרוחות בישראל מעביר את עיקר השפעת הארובות לכיוון מזרח. הקמת תחנה במזרח השרון, כאשר רוב התחנות ממקומות סמוך לחוף, תגרום להפחתת זיהום האוויר מגוש דן, לאיזורים מזרחיים יותר, לכיוון שטחים פחות מיושבים בשרון ובשומרון.
  • מענה לחשש הבטחוני :

האלוף במיל’ אייל אייזנברג, לשעבר מפקד פיקוד העורף, אמר בדיוני הות"ל לגבי התחנה כי הרחקה מהחוף היא יתרון מבחינת ביזור תחנות הכח, וכן כי הקרבה לגדר ההפרדה אינה מהווה מניעה בטחונית בשל נוכחות צבאית ומשטרתית גבוהה יחסית. בנוסף, איזור מזרח השרון מרוחק באופן יחסי ממוקדי איום הטילים שנורו עד כה נגד ישראל – מלבנון ומעזה.

  • מיסוך רעש:

הקרבה לכבישים ראשיים – כביש 6 וכביש 444 מהווה בעצמה מיסוך רעש ברמה מסויימת. ניתן להפחית את זיהום הרעש באמצעות התקנת אמצעי מיסוך נוספים, אם יידרשו כאלו.

יתרונות יחסיים אלו, עשויים להסביר מדוע גם במפגשים מקדימים וגם בדיוני הות"ל מעוניינים גורמים מדינה מעוניינים לקדם את התכנית, בייחוד לאור בעיות המתגלות בתכניות אחרות, דוגמת קרבת התכנית של "תחנת קסם" לאיזורים בעייתיים יותר מבחינת קידוחי מים.

היקף התחנה לא נקבע סופית

מתן אישור עקרוני לתחנה בהיקף ענק, לא מחייב להקים אותה בהיקף המקסימלי. תכנית מעשית מצריכה גם החלטות של רשות החשמל לגבי תחזיות ביקושים והסדרים תחרותיים למכירת חשמל, על פיהם ייקבע המודל העסקי. מדובר בתכנון צופה פני עתיד רחוק, כאשר היזמים עצמם עוד לא יודעים האם יזכו בשטח של 57 דונם בלבד, עליו חתמו חוזה אופציה עם בעלי הקרקע – משפחת אבו-דיע מהיישוב טירה, או לשטח סמוך נוסף בבעלות רשות מקרקעי ישראל, השייך כיום למושב ירחיב. גם אם ייתכן שתקום תחנה בהיקף של 1,300 מגהואט, עומדת האפשרות לתחנה בהיקף קטן יותר, או בשילוב עם יחידות לאגירת חשמל – טכנולוגיה מתפתחת שעוד אין לה אסדרה ברורה בישראל.

אחת התושבות שוחחה עם יו"ר מטה הדיור במשרד האוצר זאב ביילסקי, וקיבלה רושם שקידום התכניות לתחנות כח באיזור השרון נכנס להקפאה. עם זאת, הקפאה לכאורה שכזו אינה מגובה במסמך. לאחרונה צוטט ביילסקי בגלובס, שם אמר כי "גם בנושא תשתיות כמו תחנות כח צריך לשנות דיסקט. אי אפשר להמשיך לשרוף פחם ודלק ולזהם את הסביבה. מאות אנשים נפטרים כל שנה מזיהום אוויר, ולכן חייבים לעבור לאנרגיות מתחדשות. אפשר לעשות את זה ולהפסיק עם ה-NIMBY (ראשי תיבות שפירושן "לא בחצר האחורית שלי" – א.ר.), כדי שלא נכה על חטא בעתיד, שלא עשינו מה שצריך לעשות בזמן". בצד הביקורת המרומזת של ביילסקי על מאבקי התושבים, הרי שהוא מצהיר על העדפתו לאנרגיות מתחדשות, ולא לשריפת דלקים.

הפתרון הבטיחותי ביותר: אנרגיות מתחדשות משולבות באגירה

נושא הגז שנוי במחלוקת בישראל, כאשר שר האנרגיה מתאר אותו כ"דלק נקי", המזהם בשיעור נמוך מאוד לעומת פחם, סולר ומזוט, אך ארגוני סביבה מדגישים שעדיין מדובר בדלק מזהם, ממקור מתכלה, התורם לאפקט החממה, ואף מוחים על השימוש במונח "גז טבעי", כאילו מדובר במתנה של הטבע, ולא בעיבוד כימי של חומר דלק.

גגות סולריים על מבנה חקלאי (ארז רביב)

עד כה, האנרגיות המתחדשות, בייחוד אנרגיה סולרית, היוו מקור יקר ולא רציף לאספקת אנרגיה. בשנים האחרונות צונחים מחירי הפאנלים הסולריים והופכים את הפקת החשמל משדות סולריים לזולה יותר משימוש בגז טבעי, מגמה שממשיכה להתפתח. את הקביעה הזו יש לסייג – גם שדות סולריים מצריכים הקצאת שטחים גדולים, וחשמל המיוצר מקולטנים על שטחי גגות עדיין יקר יותר מחשמל המופק מגז. אם מוסיפים על אלו את עלויות אגירת החשמל מהאנרגיות המתחדשות, שהיא הכרחית מכיוון שהשמש אינה זורחת בשעות הלילה, הרי שעדיין קיימת עדיפות כלכלית לייצור חשמל בגז.

למרות הקשיים והעלויות הגבוהות יותר, נראה כי הדרך העדיפה לייצור אנרגיה בעתיד היא שילוב בין אנרגיות מתחדשות לאגירת חשמל. לפתרון כזה, גם אם הוא יקר יותר, יש יתרונות בהיבטים שונים: ייצור חשמל באנרגיות מתחדשות אינו מזהם את האוויר, אינו גורם לרעש, אינו מסכן מקורות מים ואף ניתן לעשותו על גבי מאגרי מים. בנוסף, כשמבזרים את נקודות הייצור בגיבוי הדדי של הרשת המקומית, מונעים תרחיש של פגיעת טיל בנקודה אחת מרכזית שתשבית את כל ייצור החשמל.

מדינה מכורה לגז

לפי תכניות משרד האנרגיה, בשנת 2030 תייצר ישראל 80% מהאנרגיה שלה בגז, ורק 17% באנרגיות מתחדשות. אנשי המקצוע ברשות החשמל מעריכים שיהיה קשה לעמוד אפילו ביעד הזה, שנחשב לצנוע בקנה מידה עולמי. יעדים אלו משרתים היטב את מיזמי הגז השונים, כמו מאגר "תמר" ומאגר "לוויתן" המפותח בימים אלו, לצד מאגרי "כריש" ו"תנין", ומבטיחים להם שוק מקומי למשך שנים ארוכות. בצד השני של העולם כבר הפכו תקליט: בלוס אנג’לס, למשל, מתחילים לוותר על הרעיון של אנרגית גז כ"דלק ביניים" ועוברים כבר בימים אלו להעדיף הפקת אנרגיה ממקורות מתחדשים, בעיקר כתוצאה משיקולים כלכליים. רק לפני חמש שנים, מהלך כזה היה נשמע מופרך לחלוטין.

ברשות החשמל פועלים בעקביות להסרת חסמים רגולטוריים המקשים על ניצול הגגות בישראל, אך עד כה לא יזמו שום קמפיין ציבורי להעלאת המודעות לאפשרות ניצול הגגות. אם וכאשר תוכח יכולת גבוהה לשימוש במקורות מתחדשים בישראל – נושא שעדיין שנוי במחלוקת – יהיה בכך בכדי לחזק את הטענה, שניתן להטות את תמהיל האנרגיה העתידי של ישראל לטובת אנרגיות מתחדשות, ולהפחית את הצורך העתידי בהקמת תחנות כח מונעות בגז. השאלה היא האם כשהחלטה כזו תתקבל כבר תסתיים בנייתן של עשרות תחנות כוח חדשות שיזהמו את השטחים הפתוחים, ושלמפעיליהן הפרטיים יהיה אינטרס מובהק בהמשך פעולתן.

Leave a Reply

Name *
Email *
Website