תקצוב חסר של המקלטים לנשים מוכות הוא תוצאה של מדיניות הפרטת הרווחה

לפני מספר ימים התפרסמה כתבה, אשר חשפה יחס קשה לכאורה עליו מתלוננות נשים באחד מ-13 המקלטים בארץ לנשים נפגעות אלימות, ממנהלת המקלט.

מבלי להיכנס לפרטי הפרשה עצמה (שאני לא בקיאה בפרטיה, ושמשרד הרווחה מינה ועדת בדיקה בעקבות התחקיר) ומבלי להיכנס למורכבות הטיפול במסגרת של מקלטים אליהם מגיעות נשים מרקעים שונים, נאלצות לחיות עם עוד נשים ולידיהן, בחלל לא מאד גדול, כאשר ברקע נוכח מאד עומק המשבר ועומק הסיכון של הנשים והילדים, ישנה נקודה נוספת שראוי להזכיר בהקשר זה, ובטח בשבוע בו מציינים את יום המאבק באלימות כלפי נשים.

רה"מ, בנימין נתניהו ורעייתו, שרה נתניהו, בביקור במעון לנשים מוכות (קרדיט: קובי גדעון, לע"מ)

מדינת ישראל, שאמורה לקחת אחריות על מצב שגורם לשיבוש חייהן של נשים רבות, של משפחות שלמות, ובעל השלכות על החוסן החברתי בהווה ובעתיד, לוקחת אחריות מאד חלקית על הנושא.

תקצוב חסר

מנהלות המקלטים מתריעות כבר שנים ארוכות, לפחות מאז 2011, כי התקצוב שמשרד הרווחה מקצה עבור כל מקלט הוא תקצוב חסר. כיצד זה אפשרי, תשאלו. ובכן, כל זאת בחסות שיטת ההפרטה החלקית. כמו בנוגע לשירותים אחרי בתחום הרווחה, המדינה מוציאה את השירותים הנ"ל למכרז, על מנת שהיא תהיה הגורם המפקח בלבד, ומי שמוציא מהכוח אל הפועל את השירות הן עמותות או חברות למטרות רווח. התקצוב הוא מראש ובאופן מכוון – חסר. המדינה סומכת על כך שהתקציב החסר הופך להיות הבעיה של הגורם המפעיל, וזה מאפשר לה להסית את המבט מהבעיה. כאשר מנהלת מקלט מתנהלת בתוך גרעון תמידי, מן הסתם ההחלטות שמתקבלות ביומיום הן כמעט בלתי אפשריות. האם להשקיע בעוד מזון, או בעוד מענה טיפולי, או בשיפור התנאים הפיזיים במקלט? הצרכים אינסופיים, והתקציב מועט מידי. נראה כי מדינת ישראל בוחרת במודע שלא להעמיד את מי שנאלצות להותיר את כל חייהן מאחוריהן, ויחד עם ילדיהן נאלצות להסתתר מאדם אלים ומסוכן מאד כלפיהן, בראש סדר העדיפויות שלה. זאת, למרות מחיר הדמים שגובה בעיית האלימות במשפחה.

בעיה נוספת בשיטת ההפרטה החלקית נעוצה בכך שהמדינה מאפשרת קיומם של מכרזים מרובים לנושא אספקת שירות, אך אינה ששה, וזאת בלשון עדינה, להוסיף תקנים במשרדי הממשלה השונים. עניין זה מייצר כשל פיקוחי ידוע מראש: בעוד המסגרות שיש לפקח עליהן, כמו גם מספר הזקוקים לאותן מסגרות (לא רק מקלטים, אלא גם מסגרות בתחום המוגבלויות, בתחום הנוער, בתחום הילדים ועוד) גדל משנה לשנה, מספר התקנים למפקחים אינו גדל בהתאמה.

התוצר הוא שרות, שאם הוא מוצלח (ורוב המקלטים בארץ עושים עבודה מקצועית לעילא ולעילא) זה קורה על אף מדיניות הממשלה ולא בזכות.

השהות במקלט היא קשה מאד, עבור האישה ועבור הילדים. ההרחקה מכל שגרה וסביבה מוכרת, הצורך להסתתר, חוסר הודאות לגבי העתיד. הקושי הזה הופך לבלתי אפשרי כאשר יחד עם שאר השירותים החברתיים, עומד גם השירות הזה בתחתית סדר העדיפויות של ממשלות ישראל השונות לדורותיהן.

אני מאמינה שכחברה עלינו לדאוג שהמקומות הכאובים הללו, שנסיבות קיומם ונסיבות השהות בהם הן קשות מספיק, יהיו מטופחים ככל שניתן, עשירים מבחינת שירות, נוחים ומזמינים מבחינה פיזית. כן, זה דורש השקעת משאבים מרובים. המשאבים קיימים, כמו תמיד- זה עניין של סדרי עדיפויות והחלטה באיזו חברה אנחנו רוצים לחיות: בחברה שמסיתה את המבט מהמוחלש ומהבעיות, או בחברה שמתבוננת על בעיותיה באומץ ומקבלת החלטה שאלה הדברים החשובים ביותר ובהם משקיעים כסף ומשאבים.

ענבל חרמוני היא יו"ר איגוד העובדים הסוציאלים

Leave a Reply

Name *
Email *
Website