״אולי נבין שאנחנו לא שולטים בעולם, אנחנו לא אלוהים. זו בדיוק הנקודה״

לין חלמיש היא מומחית להתמודדות עם מוות, אבל ואובדן. שאלתי אותה, מה זה עושה לנו לקום כל בוקר ולהסתכל על הגרפים והטבלאות של מספרי המתים, המונשמים והנדבקים בקורונה. איך זה משפיע עלינו כיחידים, וכחברה?

״את התשובה לזה נדע רק בדיעבד,״ אומרת חלמיש. ״תלוי כמה זמן זה יימשך. אם זה יסתיים היום, אני לא בטוחה כמה הפחד מהזר יהפוך להיות מוטמע בנו בצורה מתמדת. אבל אם זה יימשך עוד זמן, זה ישנה את כל דרך ההתייחסות שלנו האחד כלפי השני. כך אני מניחה״.

לין חלמיש. ״כולנו הולכים למות, אז אני חושבת שחשוב לעסוק בזה" (צילום: באדיבות המצולמת)

חלמיש החלה ללמוד את מקצוע התנטולוגיה (תנטוס היה אל המוות היווני) במחזור הראשון שנפתח בארה״ב לפני 44 שנים. שלוש שנים לאחר מכן היא עלתה לארץ, ומאז טיפלה במאות מטופלות ומטופלים שחוו אובדן. ״לא כל אבל ואובדן הם תוצאה של מוות", היא מסבירה, "יכול להיות אובדן של איבר גוף או מחלות, אובדן עבודה או גירושין. יש לזה כל מיני צורות״.
דבר העובדים בארץ ישראל
כל בוקר אצלך במייל

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

איך תשנה אותנו הקורונה?
״לכל דבר בחיים יש מחיר, ויש רווח. גם למה שקורה עכשיו. מה הם יהיו אני לא יודעת. אבל רווח מסוים, שאני כבר יכולה לחשוב עליו, הוא ההבנה שאין לנו שליטה על כל דבר בחיים שלנו. אנחנו חושבים שיש לנו, ואז צריך וירוס קטנטן בשביל ללמד אותנו שאין. זה רווח לדעתי. כי המחשבה שאנחנו שולטים בעולם היא אשליה. אנחנו לא שולטים בעולם. אפשר לגלות את זה ברמה הלאומית, אחרי שמדינה מקבלת צונאמי בשטחה, ופה אנחנו לומדים את זה ברמה העולמית. ואני לא חושבת שזה דבר רע. אנחנו לא אלוהים. זו בדיוק הנקודה.״

ההבדל הענק בין מלחמות לבין קורונה זה שבמלחמות כולנו ביחד. ובקורונה אנחנו כולם בודדים

אבל סביר שברגע שכל זה ייגמר, נחזור בדיוק לתפיסות הישנות שלנו.
״אנחנו יכולים להיות בת יענה ולטמון את ראשנו בחול, או להיות יותר מציאותיים. אחד הרווחים המאוד גדולים של העבודה שלי, בגלל שאני עובדת עם המוות, מול המוות, עם אנשים שגוססים, אחרי פיגועים, פצועים, אני יודעת היטב שאנחנו לא בשליטה, ואני חושבת שזה עובד לטובה״.

״אם אנחנו לוקחים מוות ומחלקים אותו לשני סוגים: אחד, זה מוות פתאומי ללא הכנה מראש, והשני זה מוות איטי עם הדרדרות איטית. אז מה הרווח של מוות פתאומי לדעתך?"

לחסוך את כל העצבות וההתכוננות לזה.
"ומה המחיר?"

שלא יכולת להיפרד.
"והמחיר של מוות איטי זה הסבל, זה הבעיות הכספיות אולי, זה המשפחה. אבל הרווח זה הזמן. העניין הוא שזה הופך לרווח רק אם אתה משתמש בזמן הזה".

בשביל מה?
"בשביל תקשורת, בשביל פרידה, בשביל להגיד את הדברים, בשביל לסגור קצוות. כלומר, אין לנו שליטה, אבל בתוך זה יש דברים שאנחנו כן יכולים לעשות. להתכונן למוות למשל.״

את ממליצה להיפרד?
״כן, בשביל מי שנשאר, כן. בגדול, כן.״

ובשביל מי שהולך?
״לא דיברתי איתם, אז אני לא יכולה להגיד לך.״

״זה נושא שחכם ללמוד עליו״

חלמיש אומרת שהמוות הוא לא דבר יפה כמו שאנחנו לפעמים קוראים עליו בספרים או רואים בסרטים רומנטיים. ״הבן אדם לא הופך להיות יותר יפה ויותר נחמד, המשפחה לא יותר מיוחדת. בדרך כלל מתפרקים תחת העומס. חלק מהבעיה זה שאנחנו לא מדברים על הדברים, ואז לא יודעים מה זה להיות נורמלי במצבים האלה. אז אנחנו מרגישים אשמים על כל דבר. אפשר לעשות את זה אחרת״.

איך אחרת?
״כולנו הולכים למות, אז אני חושבת שחשוב לעסוק בזה. יש לי ספר שעוסק בתכניות לימוד על המוות מהגן ועד י״ב. למה אנחנו לא לומדים על זה? אנחנו לומדים על דברים שלא יהיה לנו מגע איתם, אבל עם זה בטוח יהיה מגע, ואת זה אנחנו לא לומדים. אז אני חושבת שזה נושא שחכם ללמוד עליו. נאמר גם בקהלת, ‘לֵב חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל וְלֵב כְּסִילִים בְּבֵית שִׂמְחָה’.

״עכשיו עם הקורונה אנחנו כל הזמן חשופים לזה. אני מאוד מאוד ממליצה לסגור קצת את החדשות, כי זה מגוחך. כל הזמן מתעסקים במה יהיה. אני לא יודעת אם אתה מכיר מישהו שמת מקורונה. אבל עוד מעט תכיר, ועוד מעט תכיר הרבה אנשים שמתו מקורונה. אז הפחד יעלה ויעלה. מפלס החרדה עולה. וזו בעיה. ראו את זה גם במלחמות פה. אבל ההבדל הענק בין מלחמות לבין קורונה זה שבמלחמות כולנו ביחד. ובקורונה אנחנו כולם בודדים.״

אני חוששת מגל של עלייה בהתאבדויות וברצח. אני לא יודעת אם זה יגיע, אני מקווה מאוד ומתפללת שלא, אבל המצב קצת בנוי לזה

איך זה מקשה עלינו את ההתמודדות?
״זה מאוד מקשה, חוסר המגע, חוסר היחד. אנחנו יודעים שאנחנו לא ביחד ומנסים להתכחש לזה. יש את הסיסמה ‘אנחנו ביחד’. אנחנו לא ביחד. אנחנו לא ביחד. כל אחד רץ למקום שלו להסתתר, להיות מוגן. אם אנחנו הולכים ברחוב ועובר מישהו אחר, אנחנו חוצים את הכביש בשביל לא להיות לידו. זה מצב חדש. שההשפעה שלו, אם זה יימשך, ונראה שזה יימשך לפחות, בוא נגיד, עד ספטמבר, אז כל ההתנהגות שלנו תהיה אחרת.

״אתה זוכר את הסרטים על ג׳ין אוסטין? המחזר לא נוגע. יש מרחק חברתי מאוד גדול. אני לא חושבת שזה דבר רע, אני פשוט חושבת שזה מצב אחר. ונצטרך הרבה דרכים להתמודד עם זה.״

לשאול את הילדים: מה זה הקורונה הזו?

מי הקבוצות שהכי עלולות להיפגע עכשיו?
״הקבוצות הכי פגיעות זה קודם כל הזקנים, בעיקר אלמנים ואלמנות, אנשים שהם בודדים לגמרי. וגם האנשים שהם במערכת משפחתית או חברתית עם מישהו אלים. לקחת מישהו אלים ולנעול אותו בבית עם אנשים זה מסוכן מאוד. הילדים בבתים האלה הם קורבנות של המצב הזה. נשים מוכות. הקטע הזה מאוד מאוד מדאיג אותי. העובדים הסוציאליים שהיו באים להתערב, עכשיו לא באים. זו הדאגה הראשונה שלי מהרגע שזה התחיל. אני חוששת מגל של עלייה בהתאבדויות וברצח. אני לא יודעת אם זה יגיע, אני מקווה מאוד ומתפללת שלא, אבל המצב קצת בנוי לזה״.

צריך למצוא מקום בחיים שהוא מקום טוב. עכשיו אי אפשר לצאת לים וליער, אי אפשר לרוץ בשביל להוציא אנרגיה, אז צריך למצוא מה כן

איך זה משפיע על הילדים, איך נכון לדבר איתם?
״אני חושבת שחדשות זה לא טוב לאף אחד. אפשר לשמוע עדכונים, לא צריך לראות את התמונות. לגבי ילדים, צריך לשאול אותם. השפה שבה צריך להשתמש עם ילדים זה תמיד לשאול שאלות, כי אם אנחנו לא שואלים, אנחנו יורים בחשיכה.

״אז שואלים: מה קורה? מה זה הקורונה הזו? מה זה הדבר הזה? מאיפה זה בא? ולמה זה בא? אם אנחנו מדברים על גילאי 8-5, אז הילדים הם מרכז העולם של עצמם. זה לא דבר שלילי. זו עובדה. וכל דבר שהם חושבים או עושים הם חושבים שזה משפיע על העולם. זה אומר שאם קרה משהו רע, אז יכול להיות שהם חושבים שהם גרמו לו לקרות.

״כדי לגלות צריך לשאול את השאלות האלה, ולנסות לראות אם הם מרגישים אשמה. ואם הם מרגישים אשמה אז צריך להתמודד עם זה. יש ילדים שישבתי איתם לשיחה, ושאלתי אותם, למה זה קורה לאמא? למה אמא חולה? והילד אמר: ׳בגלל שלא הייתי ילד טוב׳. ואני אומרת, זה היה נהדר אם אנשים היו מתים או חיים רק לפי הטוב שאנחנו עושים או לא עושים. אבל זה לא עובד ככה. זה לא שייך. אני לא אומרת שאתה כן היית ילד טוב, כי אני לא מכירה אותך, אבל אני אומרת שזה לא שייך״.

רק ילדים לוקחים על עצמם את האשמה?
״לא, לא. אנחנו לא שונים בהרבה מהילדים גם עם כל החוכמה שאנחנו חושבים שיש לנו. הייתי עם אלמנים או אלמנות שאמרו אם הייתי אישה יותר טובה, הוא עדיין היה חי.״

מאיפה זה מגיע?
״כשקורית לנו טרגדיה, משהו נורא, אז יש לנו שתי אפשרויות לעבוד איתן. אנחנו יכולים לבחור בחוסר אונים: ׳זה קרה ולא היה שום דבר שהייתי יכולה לעשות בשביל לעצור את זה׳. נורא מפחיד אותנו לחשוב כך, כי יש לנו עוד אנשים שאנחנו אוהבים ואנחנו לא יכולים לשמור עליהם. והאפשרות השנייה היא: ׳אני אשמה, הייתי יכולה לעשות משהו שלא עשיתי׳. אשמה היא בדרך כלל הדרך בה אנחנו בוחרים, וזו לא בחירה טובה".

"תדברו עם אלוהים, תאשימו אותו"

אני תוהה היכן אפשר למצוא את הכוחות להתמודד עם הפחד והכאב.

את אדם דתי?
״אני מאוד, מאוד, מאוד מאמינה באלוהים.״

ובעולם הבא?
״כן. כן. אבל זו אני. כל אחד צריך למצוא את מקור הכוח שלו. זו בעיה אם מקור הכוח שלך הוא עצמך, וזו בעיה אם מקור הכוח שלך הוא בן אדם באופן כללי. כי מתים.״

איזה עוד מקורות כוח יש שהם לא אלוהים או בן אדם?
״אני לא מכירה. אבל אולי יש. הייתי מאוד מעוניינת לשמוע מאיפה שואבים כוחות. מחפשים. מחפשים בכל המקומות האלה. אתה מחפש עד שאתה מוצא. זה תהליך של ניסוי ותהייה.״

ועכשיו, בהסגר, עם עליית מפלס החרדה, מה את ממליצה לעשות?
״להיות יותר בצד של החיים מאשר בצד של המוות. לצמצם את המגע עם החדשות, לדעת את ההוראות החדשות, אבל לא לשבת ולראות שוב ושוב את כל הדברים האלה. צריך למצוא איזה מקום בחיים שהוא מקום טוב. אי אפשר לצאת לים וליער עכשיו, אי אפשר לרוץ בשביל להוציא אנרגיה, אז צריך למצוא מה כן.

למה אנחנו לא לומדים על המוות? אנחנו לומדים על דברים שלא יהיה לנו מגע איתם, אבל עם זה בטוח יהיה מגע, ואת זה אנחנו לא לומדים

״אם אוהבים לקרוא ולראות סדרות, אני מאוד ממליצה לא ללכת לכיוון של סרטי האימה על וירוסים שהרגו את העולם, ללכת לדברים יותר טובים. יש אנשים שקוראים תהילים, יש אנשים ששרים, יש אנשים שמנגנים.

"לעשות את הדברים שנותנים לך חמצן. אני מאמינה שזה מאוד מאוד חשוב. תמיד. אבל בייחוד היום, בזמן הקורונה, כשהבעיה המרכזית היא הסגר. חמצן זה קריטי. צריך לחשוב מה הדבר שנותן לך חמצן. ואם אתה לא יכול לעשות את הדברים שהיו יכולים לתת לך חמצן, תמצא דברים אחרים. תפילה עוזרת, שיח עם אלוהים, תאשים אותו, תדבר איתו על זה. לצייר. כל מה שנותן חמצן.״

"שכחנו שאנחנו שבט, שייכים זה לזה"

השפעה נוספת של הקורונה יכולה להיות, לדברי חלמיש, שהיא תזכיר לנו עד כמה אנחנו קשורים אחד לשני.

אני מבין שאת אופטימית בסך הכול.
״אני חושבת שאני מציאותית. אני לא יודעת להגיד שאשרוד את זה, אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא המשמעות כשאתה פה. מה אתה עושה כשאתה פה. הבן שלי, כשהיה צעיר, בא יום אחד מבית הספר ואמר: ‘אמא, אני יודע שאת רק רוצה שאני אהיה שמח’. ואני אמרתי לו: ‘זה מה שאתה חושב? לא אכפת לי אם תהיה שמח או לא. אכפת לי שתמצא משמעות, שתעניק משמעות’. זה הדבר העמוק יותר.

״אחד מהדברים שהפריעו לי עוד לפני הקורונה, זה ששכחנו שאנחנו שבט. שכחנו שאנחנו שייכים זה לזה. והדבר הזה, שמרכיב אותנו, כמו קורי עכביש, שכל חוט שייך לחוט אחר – לעומת התפיסה של האינדיבידואליזם – הקורונה מזכירה לנו אותו, אנחנו קשורים אחד בשני.

״אנחנו לא בודדים. אנחנו בודדים בבית כרגע, אבל אנחנו מאוד מאוד תלויים אחד בשני. אנחנו, למשל, הלא דתיים, מאוד מאוד קשורים לדתיים, גם אם אנחנו לא רוצים. הם מאוד קשורים איתנו, גם אם הם מאוד רוצים להתבודד, והם מתבודדים הרבה שנים בחברות שלהם.

״העניין הזה של השבט, זה הלך לאיבוד, וזה חבל, חבל, חבל. זה קצת קריאת השכמה של השבט. זה גם היתרון של הקורונה. כמה ישרדו את זה בשביל להרוויח מהיתרון? את זה אני לא יודעת.״

Leave a Reply

Name *
Email *
Website