“40 שנה אני משרת את המדינה ועכשיו כשאני צריך אותה, המדינה לא שם בשבילי”

כשהדי ההפגנה הגדולה נגד מדיניות הממשלה ותכנית הסיפוח שנערכה אתמול (מוצ"ש) בכיכר רבין עוד נשמעים ברחוב ובתקשורת, הבוקר נערכו לא פחות מארבע הפגנות בחמישה מוקדי מחאה נפרדים בקריית הממשלה בירושלים. המוחים אמנם מגיעים מרקעים שונים ומגוונים, אך כולם מרגישים שנדחקו לקצה סדר העדיפויות של הממשלה החדשה, ומבקשים אוויר לנשימה.

"אין לנו שום סיכוי לשרוד את זה"

ליד כיכר משכן הכנסת מחו היום, אוחזים שלטים בעברית ובאנגלית, מורי דרך ואנשי תיירות. נדמה היה שהם השקטים יותר באזור, ומונים רק כמה חברים ספורים, חלקם אנשים מבוגרים שמנסים למצוא צל כדי לשבת מעט. דורון בוקשטיין, "בן למעלה מ-60", עוסק בתחום התיירות כבר יותר מ-40 שנה. "אנחנו מוחים על זה שלמרות כל המחאות וכל המלחמות השקטות שלנו אף אחד לא מתייחס אלינו. שר אוצר בא, שר אוצר הולך, אלינו לא מתייחסים", הוא אומר ל’דבר’. "לא מכירים בנו. לא מתייחסים לצרכים שלנו, שהם למעלה מ-3-4 חודשים של חל"ת או דמי אבטלה, שגם את המעט הזה הרבה מאוד מאיתנו לא קיבלו, למרות ההצהרות". בוקשטיין לוקח נשימה וממשיך בעיניים כמעט דומעות: "הענף שלנו הוא ענף שלא יחזור לפני מרץ-אפריל 2021 במקרה הטוב. את העונה הזו והשנה הזו כבר הפסדנו. אין לנו שום סיכוי לשרוד את זה עד שהתיירים יחזרו. 40 שנה אני משרת את המדינה בדרך שלי, מנסה בכל הכוח להיות הפנים הנכונות של המדינה. ועכשיו כשאני צריך את המדינה, המדינה לא שם בשבילי".

מימין: דורון בוקשטיין ודוד דז’יאן (צילום: הדס יום טוב)

"הנשמה או מלחמה"

בדיוק מול מורי הדרך, מעבר לכביש הצר שמתחת לגן הוורדים המפורסם, עומד מאהל המחאה של ועד הפעולה של תעשיית התרבות והאירועים. כאן מדובר כבר על כמה עשרות אנשים, רבים מהם שמות גדולים בתחום תעשיית התרבות הישראלית: אמרגנים, מפיקים ובעלי מוסדות מוכרים. לאחר כמה נאומים קצרים ומספר קריאות עידוד קצרות במיקרופון, מוצג גם מייצג מחאה.
דבר העובדים בארץ ישראל
כל בוקר אצלך במייל

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

דוד דז’יאן (50), מפיק אירועים בינלאומיים, אומר שהוא מנסה להביא את הקול של מי שעובד עם השוק הבינלאומי, שהוא רק אחד מתתי-הענפים בתחום הענק הזה. "אנחנו מביאים אלפי אירועים בשנה, שזה אומר מאות אלפי תיירים. מאז שהקורונה פרצה הכל סגור. השמיים נסגרו ואנחנו לא יודעים מתי נחזור לעבוד. אנחנו לא יודעים מתי יחזרו לעשות פה אירועים או כנסים". דז’יאן מדגיש שהמטרה היא קודם כל שבממשלה יבינו את המצוקה, וינסו לתת אופק. "שיתנו לנו קודם כל תאריך יעד – מתי נוכל לחזור לעבוד, ומתי נוכל לתכנן קדימה. דבר שני, אנחנו מצפים למענקים כדי לשרוד את התקופה הזו. לא עבדנו במרץ, לא באפריל, לא במאי ולא נעבוד גם ביוני".

"מפקירים אותנו"

במעלה הרחוב, מול משרד החוץ, ממוקם כבר כחודש וחצי מאהל המחאה של ראשי הרשויות הדרוזים והצ’רקסים. בתוך אוהל לבן מוקף בדגלי ישראל ודגלי העדה, יושבים מספר ראשי רשויות סביב שולחן ודנים באירועי היום בפוליטיקה, בדרישות המחאה ובביקורו של שר הפנים אריה דרעי, שביקר במאהל מוקדם יותר היום.

מהמקצוע שלי, חוקר שואה, אני מכיר את הנטייה של אנשים לעמוד מהצד והסכנה האיומה שבעמידה מהצד, וזה מה שמוציא אותי מהבית

ג’אבר חמוד, ראש מועצת סאג’ור וממובילי המחאה, אמר ל’דבר’: "אנחנו כראשי רשויות יצאנו למאבק על זכויות העדה הדרוזית בישראל ועל הקיפוח שהעדה עוברת. זה התחיל בחוק הלאום, בו התעלמו מהדרוזים כעדה נאמנה ולוחמת ואזרחים ששווים במדינה הזו בחובותיהם, אך לא בזכויותיהם. זה המשיך בחוק אכיפה גס, קשה ולא הוגן שנקרא חוק קמיניץ". בנוסף, הוא מדגיש, המצב הסוציואקונומי של העדה בכי רע, הרשויות קורסות מחוסר בתקציב, האבטלה בעדה גואה. "מפקירים אותנו", אומר חמוד בכעס. "אנחנו כעדה לא מופיעים בכלל בבסיס תקציב המדינה. לכן יצאנו למאבק שהשיא שלו יהיה בהפגנה המונית של העדה מול משרדי הממשלה ב-22 ביוני. בשבוע הבא, ב-14 ביוני, נגיע לכאן כל ראשי הרשויות ונשבית את כל המועצות, את כל מערך החינוך בעדה ונשקול שביתת רעב, שיש לה משמעות קשה בעם שלנו".

בנוסף, חמוד מדגיש כי הם מציבים דרישה מהממשלה לאשר לאלתר תכנית חומש לעדה הדרוזית והצ’רקסית, "בדיוק כמו תכניות שקיימות ליתר המגזרים במדינה", הוא מסביר. "בנוסף, אנחנו דורשים לבצע הקפאה מיידית של כל האכיפה המפלה, האגרסיבית והלא הוגנת על בנייה, שנוצרת מצורך. נגיע בהמשך גם לחוק הלאום ולתקציבים שהובטחו ולא הוזרמו".

מימין: אמיר השכל וג’אבר חמוד (צילום: הדס יום טוב)

"מחאת היחידים"

בשני מוקדים, משני עבריו של משרד החוץ – האחד ברחוב קפלן והשני בשדרות יצחק רבין, ישבו ושכבו על הארץ מפגינים מחוברים בידיהם בצינורות ומעליהם מתנוסס שלט ענק עליו כתוב "נעביר ממשלת זדון". מדי פעם עוברי אורח צועקים עליהם או מנסים להתווכח, חלקם דווקא מעודדים או אומרים להם "כל הכבוד", חלק מהמכוניות שעוברות בכביש צופרות לאות הזדהות. והם יושבים שם – מספר אנשים בכל מוקד. מדובר באזרחים לא מאורגנים שנפגשו יחד למחאה. חלקם מגיעים מכל מיני תנועות שונות המתנגדות לשלטון. לדבריהם, מטרתם העיקרית היא לחזק את הדמוקרטיה, לקרוא לנקיון כפיים בשלטון ולעורר מודעות לסכנות שבחוק הסמכויות לשעת חירום שהממשלה מנסה להעביר.

"32 שנים שירתתי בצה"ל, שם לימדו אותי ערכים של דוגמא אישית, אמינות ויושרה. אין מצב שראש ממשלת ישראל יהיה אדם שהוא נאשם בפלילים", אומר ל’דבר’ תא"ל (במיל’) אמיר השכל (66) מיבנה, אב לארבעה וסב לשישה, טייס וחוקר השואה במקצועו ואחד מהמשתתפים במחאה. "מהמקצוע שלי אני מכיר את הנטייה של אנשים לעמוד מהצד והסכנה האיומה שבעמידה מהצד, וזה מה שמוציא אותי מהבית".

קבוצת "מחאת היחידים" הוקמה לפני כארבע שנים, כשהחל מבול הידיעות התקשורתיות על פרשות נתניהו, והיא תנועת מחאה שקטה שעיקר פעילותה היא יציאה של חבריה מבתיהם, רוב הפעמים לבדם או בחברה מצומצמת, אל הצמתים הקרובות לבתיהם עם שלטי מחאה נגד השלטון וקריאה להתפטרות ראש הממשלה. "נתניהו פשוט מפרק וקורע את החברה הישראלית. הוא גם יגרור אותנו בחוסר המדיניות שלו, מבלי להכריז על כך בקול, למדינה דו-לאומית. למדינה שאין בה סולידריות ומכנים משותפים ויש בה רק פילוג אין שום סיכוי. בחוק הסמכויות שעובר בחסות הקורונה ניתן לראות בבירור את השחיקה בדמוקרטיה הישראלית", אומר השכל ועל כך, לטענתו, הוא לא מוכן לשתוק.

מול משרדי הממשלה קרה היום דבר מעניין. לאורך השדרה עמדו, בנפרד, אנשים ממגוון קבוצות החברה הישראלית. נדמה כי בימים טרופים אלה ובמציאות הקשה והמורכבת במדינת ישראל סביב משבר הקורונה ומשבר השלטון, מאבדים אזרחים רבים את האמון בממשלה ואת האמונה כי יש מי שידאג להם. לכל קבוצה מחאה שונה, אך לבסוף, כל אחת מהקבוצות מרגישה ש"לא סופרים אותה" ושהיא בתחתית סדר העדיפויות של הממשלה. כל אחת מהקבוצות צריכה מענה שלא ניתן, ונראה כי אף אחד לא מאמין שיינתן. עד כדי כך חמור המשבר.